כשרצתי למרחקים ארוכים, להרים היתה משמעות גדולה ומפחידה לפעמים.

אי שם ב 2017, עמדתי בחניון רכבל תחתון של צוק מנרה, הסתכלתי למעלה ואמרתי לעצמי בלב: 

איך עולים את זה עכשיו?

כשהגעתי למעלה והסתכלתי למטה, קלטתי איזו דרך פסיכית עשיתי, כמה למדתי ומה השארתי אי שם, מאחור. צעד אחר צעד, עבודה ללא הפסקה, קושי שלא תמיד פשוט להכיל אבל בעיקר – דבקות במטרה ונחישות.

אני לא אשכח בחיים את המשפט שכתב לי אי אז רומן ספיבק , שהיה המאמן ששלח אותי להשלים את המשימה המשוגעת הזו, כשאמרתי לו "עשיתי את זה, כבשתי את ההר", בעודי יושבת למטה, ליד הרכב ומכילה את גודל האתגר שזה עתה סיימתי.

"את בטוחה? כי ההר עדיין שם ואת... כבר לא."

זה היה היום בו הבנתי שההר אומר תמיד את המילה האחרונה, 

ועם הזמן הבנתי עד כמה משמעותי המשפט הזה הולך להיות בהמשך החיים שלי.

ימים עברו, הביקורים שלי על הרים ופסגות בשטח קצת השתנו, אבל משהו מאותה חווית טיפוס עדיין בועטת וחיה בתוכי. 

אני בתקופה של כיבוש פסגות מנטליות, יציאה מאזורי נוחות שמעולם לא תיארתי לעצמי שאחווה, שעות לא שעות, בוחנת את עצמי בפעולה ומאמצים ארוכים בדרך למעלה...

מזכיר קצת את אותו הטיפוס לצוק מנרה, שאגב, לא סיפרתי לכם קודם, טיפסתי וירדתי אותו 4 פעמים ברציפות באותו היום, 10.5 שעות עבודה נטו.

כמה מאיתנו עובדים 10 שעות ביום ברציפות לטובת ההישגים האישיים שלנו בלבד?

כל הטוב הזה עלה לי לראש כי אתמל היה "יום ההר". כן כן, אשכרה יש כזה דבר.

בסוף כל יום אני נוהגת להסתכל על מה השגתי ועשיתי היום.

לא הכל מנצנץ כלפי חוץ אבל הצעדים שאני עושה בחיים האישיים ובהתפתחות האישית שלי, כל אחת כזו היא פסגה שכבשתי.

ואיך מוקי, הזמר האהוב עליי שר בשיר שמקועקע לי על הזרוע הימנית?

משפט אחד שמספר את כל מה שכתבתי כאן:

"ויש תמיד עוד הר לטפס עליו"

אז יאללה, צאו גם אתן לכבוש איזה הר.

טל.