מסתובבות בינכם נשים שהתרגלו לשתוק.
מסתובבות בינכם נשים שהתרגלו לשתוק.נשים שבזמן מסויים במהלך הדרך שלהן, למישהו או ליותר מאחד היה "נוח" להשתיק אותן, ולבטל את קולן, ולא היו להן כוחות להתנגד או להילחם,ומתישהו הן הפכו את זה לדרך החיים שלהן.כשהייתי בכיתה ח', עברתי בפעם הראשונה חרם חברתי.עכשיו נסו רגע לדמיין לעצמכם – שנה שלמה בה אני עושה הכל כדי להימנע ממגע עם הילדים בשכבה שלי.איך?נעדרתי מבית הספר המון. וכשכבר כן הגעתי לבית ספר, דיברתי עם הסלעים והשיחים במחששה בחצר האחורית.שנאתי כל רגע שם, בכיתה ח'. מבט של שנים מאוחר יותר, מזכיר לי שאז... לא ידעתי לומר שזה העניין, שאני עוברת חרם.האשמתי את עצמי, שנאתי את עצמי על זה.רק השבוע דיברתי עם ארבע קולגות ומכרים, שסיפרו לי סיפורים על הבת או הבן, שנעדרו בשנה שעברה המון מבית הספר, בגלל שעברו חרם.חלקם רק בסוף השנה היו אמיצים מספיק לספר שמנדים אותם בכיתה, ושהם נמנעים.את חלקם הצילו.מדי פעם יש איזה מלאך שומר מתוך בית הספר שרואה אותם, אבל באמת ראה, ושמר עליהם.בכיתה ח' היתה לי מלאכית שומרת. קראו לה אורטל ואני זוכרת אותה עד היום.היא קצת הצילה אותי אז בכיתה ח'.אבל שנה שלמה סחבתי את הסבל הזה...והאמת?אין לי פאקינג שמץ של מושג מאיפה היה לי האומץ והדרייב לקום ולעבור בית ספר בסוף כיתה ח'.את כיתה ט' התחלתי בבית ספר אחר.מחדש עלאק.כשהתגייסתי לצבא שוב החרימו אותי. כן כן, מה שקראתם, שוב חרם.לא הייתי מספיק טובה לתפקיד שהייתי מיועדת לו, אז תקעו אותי (כן, תקעו, תקנים וצרכים של המערכת שהיה צריך למלא) במשרד אחר, להיות אחראית עליו.עכשיו, התגייסתי אתמול בערך, כן? מה אחראית עכשיו.מתתי מפחד.5 חיילים ומפקד אחד הפכו אותי בין לילה לשעיר לעזאזל. הייתי אחראית על העבודה, על התוצאות, על הביצוע, על הניקיון, על התפקוד של הכל.לא סיימתם את העבודה? תישארי לעבוד ולסיים אותה.והם לא ספרו אותי.אז חצי שנה הסתובבתי שבר כלי. שנאתי כל בוקר מחדש ולפעמים התפללתי בלילות שהבוקר בכלל לא יגיע.ואז... עשיתי מעשה שלא השאיר להם ברירה אלא להקשיב לי. טילטלתי את המערכת, את החיילים, את המפקד שלי, את הקב"נים ואת מפקד הבסיס!ועברתי בסיס, כנגד כל הסיכויים.למה?כי לא הייתי מסוגלת יותר.כי הגעתי הרבה מעבר לקצה.וכל כך הרבה שנים התהלכתי בעולם בפחד. בחרדה קיומית, חברתית.לא העזתי לשמיע את עצמי בקול רם. לא האמנתי שיש בי משהו ששווה שישמעו.הייתי עסוקה בריצוי של כולם כדי שיאהבו אותי.YES MAN,רק שלא יחרימו אותי שוב.התחבאתי ומתתי מפחד.אז עברו כך וכך שנים..ובעשור האחרון אני עושה מהפיכות... שינויים קיצוניים בחיים שלי, ושל אחרות ואחרים...אבל בעיקר – משמיעה את קולי כדי להשפיע.בכל מקום ובכל זמן שמתאפשר לי.כי אני לא רוצה שיהיו עוד נשים שותקות.ואני רוצה להיות עבורן, מה שלי לא היה, כשממש הצטרכתי אחת כמוני שתראה לי איך להתגבר על החרא הזה שעברתי.וכן, חרם זה חרא.חרא תחושה וחרא נקודה.אין מילה יפה להסביר את התחושה של הבדידות והפחדים שהתווספו אליה.אז אני רוצה שתדעו שאני כאן,ואני רוצה לעזור להן, לאותן נשים שמסתובבות כאן ושותקות,הן שותקות כי הן עברו משהו שלא בטוח שהן מבינות מהו בכלל,או איך להתגבר על התחושות שהוא השאיר בהן.אבל שידעו אני כאן ואני מבינה אותן, ורואה אותןויש לי את הכלים לעזור להןלהפסיק לפחד ולהתחיל לחיות.ולחייך.רק תספרו להן שאני כאן בשבילן.תודה שקראתם.מוזמנים ומוזמנות לשתף.טל
טל הורוביץ מאמנת מנטלית - המנטליסטית
אני מלווה נשים שרגילות להיות אלו שכולם נשענים עליהן: בולדוזריות, הישגיות, מנהלות ובעלות עסקים שסוחבות את כל האחריות על הכתפיים. אני פוגשת אותן בדיוק שם, בבדידות שבפסגה, כשהצורך לתחזק את שקר ה"הכל מוש