כנראה שנולדתי עם התמכרות שלי אימי סיפרה לי שבילדותי הייתי מניח את ידי הימנית על פלטת השבת ונכווה, מרים אותה ומניח את יד שמאל עד שנכוויתי שוב, וכן הלאה. ברחתי מרגשותיי עוד לפני השימוש. פחדתי להרגיש. נפגעתי ושתקתי. התביישתי ושתקתי. ניסיתי לשכוח, לטשטש, להשתיק את הקולות שבראש, ואת הקשרים שבבטן. החומות שבניתי היו הצחוק שלי. העמדתי פנים שהכול בסדר אצלי. חיוך מבחוץ, ובפנים מלחמה. כבר בגיל 14 הגיעו האלכוהול והסמים ״הקלים״, ונתנו לי אשליית״ביטחון״ לכמה שעות, צחקתי, הייתי ״מגניב״ המחשבות נרגעו, וקיבלתי ״בוסט״ של אנרגיה, יכולתי לשדר ביטחון עצמי גבוהה. זה עבד. כבר לא הייתי צריך להתבייש, להסתתר או לפחד. וכאשר ההשפעה ירדה, לקחתי עוד ועוד. כך חלפו להם השנים. והצריכה גדלה וגדלה. ניסיתי חומרים שונים והתמכרתי קשות. מה שהיה הפיתרון לבעיה שלי, נהפך לבעיה שלי. ורק בגיל 31 זכיתי לפגוש את עצמי. והאמת שזה כאב. עד אז לא הבנתי שההתמכרות האמיתית שלי, הייתה חוסר היכולת להרגיש. לאורך שנות הנקיון שלי ( 30 ) התמכרתי לעבודה, למשחקי קלפים, לבזבוזים, לקניות כפייתיות, מערכות יחסים פוגעניות בעקבות חוסר הערכה עצמית. גם פורנו היה, (לא אוהבים לדבר על זה) ומסכים, ואוכל והרבה. רק לברוח ולא להרגיש. לא הסכמתי להקשיב לאיש הקטן בפנים. והיום, לאורך שנים של התמקצעות בתחום, אני יכול להגיד שאנו דור של מכורים. מכורים להסחת דעת, לריגוש רגעי, ולכל דבר שיאלחש לנו את הכאב, כשאני לבד –האמת צפה. האמת תמיד לא משנה כמה ניסיתי לברוח. אז אם את/ה מזדהה עם מה שנכתב, ורוצה להפסיק לברוח ולסבול. ואם את/ה מוכנים להיות אמיצים ולנגוע בפחד. אני כאן לאט לאט ובבטחה נצלח את הדרך ונזכה לחיבור של אמת עם עצמינו. דברו איתי, זה אפשרי בברכה קרני אושר מכור נקי למעלה מ 30 שנה, פסיכותרפיסט, מגשר ועוד. מומחה בהתמכרויות, טראומה ומשברי חיים.