הורים לילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז (ADD) חשים לעיתים קרובות שיעבוד לתופעה. לא משנה עם ילדיכם מטופל בריטלין או לא, היכולת לחיות חיים שלמים ומלאים לצדADD  מתחילה בהבנה שחלק ניכר מהטיפול הינו התנהגותי ולא דווקא מגיע בצורת כדור. כן, זה דורש לפתוח את הראש לכיוונים נוספים, להתמיד, לפרגן, אולי קצת להשתנות. אבל הגמול מגיע בידיעה שהקנתם לילדיכם את הכלים הנכונים להסתדר בכל מצב, למרות ועל אף הADD- . לרגל חג הפסח, כמה נקודות למחשבה על הדרך שבה תצאו מעבדות ותפסיקו לתת לADD לנהל אתכם.  

אם יש לכם ילד עםADD  סביר להניח שכל התנהלות הבית והחיים שלו בכלל, סובבים ומושפעים מההפרעה. קביעת סדר היום, הפעילויות המשפחתיות שנבחרות, כל אלה ואחרות, מציבים בראש סדר העדיפויות את הפרעת הקשב של הילד, התוצאה- ההפרעה שולטת בכם בכם ולא אתם בה.

"היות ותום בן ה9 (שם בדוי) לא יכול לשבת בשקט הרבה זמן, אנחנו נמנעים מלקחת את הילדים לסרט או למסעדה" אומרת אימו של תום, ילד שאובחן כADD  . "מצב זה יצר תסכול אצל הגדולים, שמוחים על היעדר זמן משפחה ויוצר אצלי מתחים לא בריאים, בעיקר כי אני לא יודעת איך לאזן בין  הדברים החשובים ומה לעשות."

גם צילה, אם לבת בת 12 עם הפרעת קשב וריכוז, המטופלת בריטלין ובכל זאת לא מצליחה לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות, מרגישה שיעבוד להפרעה וכורעת תחת הנטל שבהשגחה המתמדת. "נראה שהילדה אינה יודעת מה לעשות עם עצמה במצבים מסוימים" אומרת צילה בחצי ייאוש "הריטלין אולי נתן לה את האיזון מבחינה תרופתית, אבל הוא לא הפך אותה, כבמטה של קסם, לילדה שיודעת כיצד לא לתת להפרעת הקשב לנהל את חייה".

תחושה זו של חוסר אונים, תקיעות, אולי אפילו שיעבוד, מאפיינת הורים רבים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, בין אם בחרו לתת לילד ריטלין או לא.  הסיבה לתחושה נובעת פעמים רבות מתסכול ורצון לראות את הילד מסתדר בלימודים, רוכש לעצמו חברים ובונה לעצמו חיים פעילים ומעשירים.

התחושה הזו, שכדור הקסם אינו מקיים את מה שהבטיח עד הסוף, מתסכלת ומרירה. אולם בתוך התהליך, חשוב להבין, שמה שעושה את ההבדל בין ילד שמצליח לחיות חיים מלאים עם הפרעת קשב, ובין ילד- שלא, בין ילד שהוא ומשפחתו יצאו מהשעבוד להפרעה - לבין משפחה תקועה, זו ההתייחסות והמענה שאנו נותנים לחיים עצמם.

בין אם נותנים לילד איזון תרופתי ובין אם לא, אין משמעות הדבר שאתם "מחסלים" את הפרעת הקשב והופכים אותו לילד אחר. פירוש הדבר הוא, שאתם "דוחים", לכמה שעות, את הקושי.

הדבר אכן מסייע "להחליש רעשים", להרגיע את הילד, לאפשר לו מיקוד וריכוז לזמן מה, אך בחלוף השפעת התרופה, הילד חוזר להיות חסר שקט, עצבני ולעיתים אימפולסיבי. כשהוא מצוי במצב זה, מול מציאות הדורשת ממנו מיומנויות שאינו מצוי בהן, אין לו דרך ואין בידיו כלים לסייע לעצמו.

בניית ביטחון עצמי והגברת המודעות של הילד ובמקביל של כל התא המשפחתי, הינו הצעד ראשון לרכישת מיומנויות שיסייעו, הן לילד והן למשפחה, לצאת מעבדות לחירות. מפסיביים לאקטיביים. לא משנה באיזו דרך טיפולית או תרופתית נקטתם, כל עוד לא תפתחו אצל ילדכם כישורי הישרדות חברתיים והתנהגותיים, הוא וגם אתם, לעולם תהיו שבויים של הפרעת הקשב.

אני רוצה לומר לכם דבר שאולי יפתיע אתכם. לילדים עם בעיות קשב וריכוז יש יתרונות רבים. הם יצירתיים יותר, חדים יותר, אנרגטיים יותר ולעיתים קרובות רוצים "לבלוע את החיים" בביסים גדולים, דווקא בגלל אי השקט הזה שמאפיין אותם. הרעיון בהקניית הרגלים חברתיים והתנהגותיים נכונים, הוא להבין מהן נקודות החוזק והחולשה של הילד ולפתח הרגלים שיעצימו את החיובי ויווסתו את השלילי, כך שהילד לומד להציע את הטוב שבו בכל סיטואציה ולקבל מאחרים ומהחיים, רק את מה שמתאים לו, כאשר הפרעת הקשב היא חלק מאישיותו ולא מה שמגדיר אותו.

בתוך התהליך הילד ומשפחתו לומדים לא רק לחיות עם ההפרעה, אלא גם לתעל אותה למקום חיובי, אשר יאפשר לילד לפרוח ולהשתלב בכל סביבה לימודית וחברתית.

כתבה: שוש מעוז-אריה.