נמאס כבר מהשוביניזם והפופוליזם, ואיך בעצם שכחנו את העיקר

כמה הרהורים מזוויות אחרות בעקבות החלטת בית המשפט העליון להכיר בהוצאות טיפול בילדים

הררי מילים נשפכו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית בעקבות החלטת בית המשפט להכרה בהוצאות טיפול בילדים בעקבות עתירתה של עו"ד ורד פרי בזמנו. ועתה, שוב עולה הנושא לסדר היום הציבורי, וכבר מועלים טיעונים בעד ונגד ע"י כותבים רבים. אך בשטף המילים הגואה נראה כאילו שכחנו שהנושא הוא אינו נושא "נשי" בלבד. גם בני הזוג של הנשים העובדות מרוויחים בסיפור הזה. עוד נטען שזוהי פסיקה לנשים עשירות בלבד, טענה שמיד גררה השתלחות פופוליסטית בנשים מהמעמד הבינוני-עליון. ומרוב התעסקות בהוצאות, יכול להיות ששכחנו שאולי עיקר הבעיה היא שבמדינת ישראל של היום הטיפול בילדים עד גיל שלוש הוא בעיקר באחריות ההורים, למרות המשמעות הקריטית של חינוך בגיל הזה. 

שוביניזם על שום מה?
מדוע הכרה בהוצאות טיפול בילדים נחשבת כהטבה לאמהות עובדות? ואיפה האבות העובדים בכל הסיפור? למה לא להתייחס בפשטות לתא המשפחתי? נכון שמנגנון נקודות הזיכוי מתייחס לאמא, אבל הנהנה הוא התא המשפחתי כולו. נמאס כבר שהשיח הציבורי על הכרה בהוצאות טיפול בילדים מתמקד רק באם העובדת. אפשר לחשוב שהאב העובד לא נהנה מהטבות המס. אפשר לחשוב שהחלטה על הבאת ילדים לעולם היא ההחלטה הבלעדית של האמא. הגיע הזמן שבמאה העשרים ואחת נהיה יותר נאורים. האישה אולי נושאת את הילדים ברחמה ויולדת אותם אבל האחריות היא משותפת. ההחלטות המשפחתיות על "מדיניות קריירה ומשפחה" מתקבלות בד"כ ע"י שני בני הזוג, והתא המשפחתי כולו נהנה או סובל כתוצאה מכך. ישנם אפילו מקרים בהם האישה היא המפרנסת העיקרית, ושם ההחלטה אפילו יותר קריטית (נכון, עדיין לא מספיק מקרים). אני לא נאיבית. ברור לי שבדרך כלל האישה לוקחת על עצמה את נושא הילדים וכך אנחנו רואים שנשים הן נושאות הדגל במאבק על הכרה בהוצאות טיפול בילדים. ואיפה אתם – הגברים העובדים?

פופוליזם על שום מה?
אחת הביקורות הקשות שהועלו כנגד פסק הדין היא שמדובר בהטבה לנשים עשירות בלבד. ההשוואה הבלתי נמנעת של מסעודה משדרות מול " זו שגוזרת עשרת אלפים שקל". ההשתלחות הארסית בנשים העשירות המגדילות את החיסכון לחופשת הסקי בשל הטבת המס. נו באמת. נשים רבות בעשירון הבינוני והעליון "קורעות את התחת" ועובדות משמונה בבוקר עד שמונה בערב ואף יותר, ומעסיקות גדוד של מטפלות שיטפלו בילדים בשעות שהן בעבודה. והן מרוויחות טוב. אפילו טוב מאוד. והן השקיעו שנים בלימודים. והתקדמו לא רע במסלול הקריירה. אז מה? מגיע להן. זה ביושר. יכול להיות שאחרי כמה שנים הן יגיעו להכרה שהן רוצות להיות יותר עם הילדים בבית ולהשקיע פחות בקריירה, ויכול להיות שלא. וזה כבר דיון אחר לגמרי. סביר להניח שהפסיקה האחרונה אכן מפלה לרעה נשים שרמת ההכנסה שלהן לא מגיעה לרף המס (בין השאר בגלל נקודות הזיכוי שלהן כאמהות עובדות), אך זו אינה סיבה מוצדקת להשתלח כך בנשים שסוף סוף מראות שאפשר להיות גם אישה וגם להרוויח טוב. ומה עם כל ההצעות האחרות שהובאו למחוקק במשך השנים ע"י הגופים השונים? לא מעט הצעות העלו פתרונות המבוססים על חלוקה שיוויונית יותר. אך, כל הצעה נדחתה. אולי פסיקת בית המשפט תדרבן את המחוקק סוף סוף לקבל החלטה. זה בוודאי יקרה כשהילדים שלי כבר יהיו הורים בעצמם.... 

שכחנו את העיקר

השיח הציבורי נסוב סביב ההכרה בהוצאות הטיפול בילדים. אבל מה שכחנו כאן? מרוב התעסקות בהוצאות שכחנו שעיקר הבעייה בחוסר פתרון מובנה במדינת ישראל למסגרות טיפול בילדים עד גיל שלוש. מבחינת מדינת ישראל, אין ילדים שצריך לטפל בהם עד גיל שלוש. פתאום בגיל שלוש יש מסגרות עירוניות. "אגף מעונות יום ומשפחתונים לגיל הרך" נמצא תחת כנפי משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת) ולא תחת משרד החינוך. למה? בגלל שהמעונות והמשפחתונים מספקים פתרון תעסוקתי לנשים עובדות. זווית ההסתכלות היא בכלל מצד הנשים העובדות במעונות. הילדים בכלל לא מעניינים. זה לא סוד שמספר המעונות אינו מספיק לכלל אוכלוסיית הילדים בגילאי 3 חודשים – 3 שנים. ולכן אין זה פלא שהתפתחה תעשיית המשפחתונים והמעונות הפרטיים והעלויות בהתאם.

במאמר שפרסמתי לפני כשנתיים "ילדים יקרים שלי" תיארתי איך ההוצאה על גן ילדים לפעוט בן שנה היא פי כמה מההוצאה על שכר לימוד לשנת לימודים באוניברסיטה לסטודנט בן 25. משפחה שיש לה שני ילדים בגילאים הללו יכולה לשלם בין 3,000 ל-4,000 ואף יותר לחודש. כלומר, בין 36,000 לשנה ל-48,000 לשנה. תשלומי המשכנתא הם לא פעם נמוכים יותר. ואף אחד לא מדבר על חיסכון "להשכלה נמוכה" כמו שיש "חסכון להשכלה גבוהה". 

המודל הישראלי מבוסס על מציאות שפג תוקפה. פעם האמהות היו נשארות בבית עם הילדים עד בערך גיל שלוש. ואז אולי חוזרות למעגל העבודה. היום המציאות המקובלת היא ששני בני הזוג עובדים, ויש צורך במציאת פתרון לטיפול בילדים הרכים. 

מה שאפילו יותר חמור הוא שמחקרים רבים מראים בבירור שהשנים הללו מהוות חלון הזדמנות בלתי חוזרת להשקעה בחינוך. בנייר העמדה "היפוך הפירמידה בחינוך 2007" מתארת ד"ר מרים מבורך, ראש מכללת לוינסקי, כיצד "החינוך בגיל הרך ניצב במרכז תשומת הלב של מדיניות החינוך בארצות רבות. כיום, בחלק מן המדינות מוקצבים תקציבים רבים לטיפוח מערכות הגיל הרך מתוך אמונה ביעילות ההקצאה. לאחרונה דיווחו חוקרים (Chambers, Cheung & Slavin, 2006) כי במחקרים נמצא שהשקעה של 1$ כיום תחסוך בעתיד בין 4-8$ לרשויות החברתיות. כמו כן נתונים ראשוניים של מחקרי המח והקוגניציה מראים כי קיימות תקופות קריטיות בהתפתחות הילד בו חינוך בגיל הרך הנו מכריע על מנת לאפשר לילד התחלה טובה בחיים". ד"ר מבורך מגיעה למסקנה חד משמעית החוזרת בכל הממצאים המחקריים והמלצות הועדות: "חשיבות קיומן של מסגרות איכותיות לגיל הרך עבור הילד הצעיר וזאת מגיל שנתיים ואילך".

ההמלצות האופרטיביות הן:

1. העברת האחריות על גילאי לידה עד 3 לידי משרד החינוך.

2. הרחבת מספר הילדים במערכת החינוך הממלכתית ל 100% החל מגיל 3. עלות תקציבית של כמיליארד .

3. שינוי יחס מבוגר ילד בגיל הרך ליחס של 1:10 כמקובל בעולם המערבי באמצעות תוספת גננת לגן. (עלות תקציבית של כמיליארד ) 

לסיכום, הדיון על הכרה בהוצאות טיפול בילדים הוא רק פתח לדיון כולל ומקיף יותר על השינוי הנדרש במסגרות חינוך לילדים בגיל הרך במדינת ישראל של שנות האלפיים. לא יתכן מצב בו המדינה מטילה את אחריות גידול ילדים בגיל הרך על כתפי ההורים, ולא מספקת פתרון מערכתי הולם. מרבית הילדים בגיל הרך מטופלים במסגרות פרטיות ללא פיקוח הולם וללא בקרה כלשהי על רמות המחירים. 

רותי שרון, יועצת לכלכלת המשפחה

נשואה ואמא לשלושה ילדים מתוקים