בתחילת השנה דווקא הכל היה בסדר, עד שראיתי שאחרי  שרחל במהלך השבוע דיברה עם כמה בנות הם כבר לא היו מתקרבות אלי. בהפסקות ניסיתי להצטרף למשחק, אך הבנות פשוט קמו והתרחקו. הכי משפיל היה כשהן עברו לידי כאילו אני אוויר.

לאחר כמה חודשים כבר לא ניסיתי להתיידד ולהתחבר עם אף אחד. מה שכן ניסיתי זה להיות בלתי נראית ובלתי נשמעת עד כמה שאפשר. רציתי שלא יבחינו בי.

מה שלא הבנתי זה למה? מה עשיתי? בהפסקות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הכי גרועה הייתה ההפסקה הגדולה. לרוב בהפסקה הגדולה הייתי יושבת בחצר בית ספר במדרגות של הטריבונות ומרגישה איך הרגשת הבושה מציפה אותי. בכל פעם היא הייתה מתגנבת לעט לעט ובשקט. היא הייתה מתחילה כתחושה של אי נוחות ועד שהייתי מבינה מה זה, היא כבר הייתה מתפשטת ומשתלטת על כל הגוף, ואז הייתי צריכה להשקיע את כל המאמצים רק לא לבכות.  הייתי בטוחה שכולם יודעים למה אני יושבת לבד. ראיתי איך הם מסתכלים עלי. כולם ידעו שאף אחת לא רצתה להיות חברה שלי.

ימי ראשון היו הכי קשים.  למרות שהייתי בבית ספר עם מלא ילדים, הרגשתי לבד. לגמרה לבד ביקום כולו. כאילו אף אחד חוץ ממני לא גר על הפלנטה. לאף אחד לא אכפת ממני. אם מישהו בכלל היה מדבר איתי אז זה היה משהו מגעיל ומעליב. כל השבוע בבית ספר הרגשתי תחת התקפת ילדים ומורים ואני הייתי חייבת לא להגיב, לא לענות והכי חשוב לא לבכות. בשום פנים ואופן לא להראות שהעליבו אותי.

ככה זה יהיה כל החיים? עד סוף בית ספר לא ידברו איתי וילעגו לי?

גם אין טעם לספר לאמא. מה היא כבר יכולה לעשות? היא לא תבין ורק תתבאס. עדיף שלא תדע.