אני רואה את הילד שמתחצף, זה שמפריע בשיעור, זה שמרביץ לכולם. אני רואה אותו. בזמן שהוא מרביץ אני רואה את הנחישות של הגנה שלו.  אני שומעת אותו אומר לעצמו שאף אחד לא אוהב אותו, כולם כועסים עליו ואף אחד לא מקשיב לו. המורה לא מקשיבה וגם היועצת וגם המנהלת וגם אמא ואבא לא מקשיבים.

על אותו מעשה מענישים כולם, כל אחד בתורו,  ולכל אחד יש דעה מה הוא צריך לעשות , עד כמה זה לא בסדר ואיך הוא צריך להשתנות, אבל אף אחד, אף אחד לא מקשיב.

הם כולם נגדי, הוא אומר לעצמו,  הם כולם נגדי ואני, אני צריך להתגונן, אחרת הם ירמסו אותי ואז אני אשכח מי אני ומה אני אוהב. אם אני הולך לעשות את כל מה שהם אומרים לי, אני אשכח מה הם היכולות שלי ומה הם החלומות שלי.  אני חייב להתגונן, אני חייב תמיד להיות מוכן. הם, רק תוקפים. הם לא רואים אותי, אבל אני יודע מי אני ואני לא רוצה לשכוח.

כשישב מחוץ לחדר של המנהלת וחיכה לאבא שלו ניגשתי ואמרתי לו " אתה לא לבד, אני רואה אותך". ​