רינת ישבה כבר שעתיים ליד השולחן עם חוברת חשבון פתוחה אך לא הצליחה להתרכז בשיעורי הבית. הרגשת העלבון שהרגישה בהפסקת 10 הייתה עדיין בליבה. הכול התערבב,  בו זמנית הרגישה עלבון, השפלה וכעס.

למה היא מציקה לי כל הזמן? חשבה רינת. מה בסך הכול ביקשתי? רק רציתי להשתתף במשחק. נו אז מה שהם כבר התחילו, אי אפשר להצטרף? ולמה היא הייתה חייבת להגיד לי סתומה ומשקפופרית מול כל הכיתה? כולם צחקו עלי. ראיתי. היא שוב הרגישה את הדמעות ואת החנק בגרון. שונאת את טלי הזאת! לא הולכת מחר לבית הספר!

רינת הרגישה חוסר שליטה על המחשבות שלה. בכל פעם שהצליחה להרגיע את עצמה, הן החזירו אותה לתחילת האירוע. כל פעם מחדש, שוב ושוב ושוב הרגשת העלבון הייתה מציפה אותה והדמעות היו חוזרות. מה עשיתי לה? חזרה ושאלה בקול רם ולמה היא מציקה לי כל הזמן. למה דווקא אני?

רינתוש, אני בבית, שמעה דרך ערפל של דמעות אל קולה של אימא. בואי למטבח המשיכה, קניתי עוגה שאת אוהבת. המחשבה על עוגה העלתה קצת את מצב רוחה וכשנכנסה למטבח ראתה את ימית, חברה של אימא, שהייתה כבר באמצע הפרוסה. ימית הרימה את מבטה וחייכה. מה שלומך חמודה? התענינה. מה קרה? את נראית כאילו בכית?

רינת חתכה חתיכה מהעוגה ולקחה ביס. הכול בסדר ואני לא רוצה לדבר על זה השיבה. בשביל מה לספר לה? חשבה, הרי היא כמו כולם תגיד לי תתעלמי, אל תתייחסי. ואיך בדיוק אני צריכה להתעלם ולא להתייחס כשאומרים לי סתומה ומשקפופרית? רוצה לראות אותה מתעלמת!

ימית כנראה לא שמעה שרינת לא רוצה לדבר על זה כי היא עשתה בדיוק את ההפך. היא לקחה את הקפה שלה והתיישבה בכסא ליד רינת.  כמה טיפוסי למבוגרים , במקום לעבור נושא כפי שביקשתי, היא כנראה הולכת להתמקד בו חשבה רינת.

ספרי לי על מה בדיוק לא בא לך לדבר, אמרה ימית בעודה מעבירה גם את הצלחת עם העוגה למקום החדש. מסקרן אותי לדעת מה קורה היום בבתי ספר בהפסקות. ה "הכול בסדר" שלך לא נשמע לי מאוד משכנע. אני מקשיבה הוסיפה ימית והסתכלה ישירות על רינת.  רינת כבר עמדה להגיד שוב את ה "הכול בסדר" שלה, אך כשראתה שימית באמת מקשיבה פרצה בבכי. המילים התערבבו עם דמעות וכל מה שצליחה להגיד בבירור היה "טלי, סתומה ומשקפופרית". לאחר כמה דקות ימית הסתכלה עליה ואמרה, תני לי לראות מה הבנתי מהסיפור שלך. יש לך בכיתה ילדה בשם טלי שאמרה לך שאת סתומה ושאת משקפופרית. הבנתי אותך נכון?  רינת הנהנה בחיוב והוסיפה שזה נורא מעליב. וזה קרה בהפסקה של 10? המשיכה ימית.  כן, ענתה רינת, בדיוק אחרי שסיימנו לאכול. אהה הנהנה ימית,  ואת עדיין בוכה מזה בשעה 4 אחרי הצהרים? כנראה היא פגעה בך מאוד.

היא כל הזמן עושה לי את זה. מקללת ומציקה כמעט כל יום. לא בא לי יותר ללכת לבית הספר בכלל!  רק שאימא ואבא נוראה יכעסו אם אני אבריז  גזרה את דינה.

אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות ואני מבקשת ממך לחשוב קצת לפני שאת עונה לי, בסדר? שאלה ימית ומבלי לחכות לתשובה המשיכה, רינת האם את סתומה?

רינת שקצת נדהמה מהשאלה ענתה לא, מה פתאום? אני בכלל לא סתומה.

אז אם זה לא נכון, למה את נעלבת מזה?  התענינה ימית. והאם זה נכון שאת משקפופרית?

כן, ענתה רינת. מה את לא רואה?

אז אם זה נכון, למה את נעלבת מזה?  שוב שאלה ימית.

כשאומרים לך משהו שהוא לא נכון, יש צורך להיעלב?  

לא ענתה רינת.

וכשאומרים לך משהו שהוא נכון, יש צורך להיעלב?

לא, שוב השיבה רינת.

אז בשני המקרים לא היה שום צורך להיעלב נכון? סיכמה ימית.

עכשיו רינת כבר בעצמה לא הבינה למה היא כל כך נפגעה מ טלי. כל מה שהיא צריכה לעשות לפני שהיא מחליטה להגיב זה לשאול את עצמה "האם זה נכון?"