הכנס טקסט

חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973 הנו החוק הראשי המסדיר את סוגיית דיני החוזים בישראל. החוק קובע, בין השאר, מקרים אשר עם התקיימותם ניתן לבקש מביהמ"ש לבטל את החוזה. המקרה הקלאסי והשכיח ביותר הוא כאשר צד אחד להסכם הפר את החוזה, שאז לצד השני שנפגע מההפרה ("הנפגע") קמה זכות לבקש מביהמ"ש אכיפת החוזה, פיצויים או ביטול החוזה. מקרים אחרים בהם ניתן לבקש את ביטול החוזה מתבטאים בכך שצד לחוזה טוען, כי התקשר בהסכם מתוך טעות, הטעייה, מרמה ועושק (סעיפים 14 עד 18 לחוק) כאשר המשותף לכל העילות הנ"ל היא טענה ל"פגם ברצון" של אחד הצדדים לחוזה שתוצאתו חוזה פגום הניתן לביטול.  הטוען לחוזה פגום כתוצאה מאחת מהעילות הנ"ל, עליו נטל ההוכחה  להוכיח בביהמ"ש, כי הנסיבות להתקשרותו בחוזה מעידות על פגם בחוזה או פגם ברצון "לעשות חוזה".

אחת מהעילות לביטול חוזה היא עילת העושק בסעיף 18 לחוק הקובע כי:             

" מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטחמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה רשאי לבטל את החוזה ".

מה דינה של טענת עושק אשר מועלית כנגד בן משפחה מדרגה ראשונה ?

ואלה עיקרי העובדות – התובעת, אישה כבת 70 אשר בבעלותה דירת קרקע על מגרש של 800 מ"ר. בין האישה לבין בתה וחתנה נערך הסכם למכירת הדירה והמגרש ובתנאי שתישמר זכותה להתגורר בדירה עד סוף ימיה. הבת והחתן קיבלו משכנתא מבנק למשכנתאות ובאמצעות הכספים בנו יחידת דיור נוספת ליד הדירה הקיימת של האם. בשלב מאוחר יותר, הועברה הבעלות בטאבו על שם הבת והחתן על כל המקרקעין (המגרש וכל הבנוי עלי וכולל דירת האם). האם עתרה לביהמ"ש בבקשה לביטול החוזה מחמת עושק, וטענה  שלא היתה חותמת על חוזה אשר בעצם מנשל אותה מרכושה.

ביהמ"ש אשר שמע את עדויות הצדדים לחוזה ואת עדות עורך הדין שערך את החוזה הגיע לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח כי אכן נפל פגם בחתימתה על החוזה.  ביהמ"ש מנתח את עילת העושק שבסעיף 18 לחוק וקובע כי ביטול חוזה מחמת עושק מותנה בשלושה תנאים: "חולשה" של אחד הצדדים הבאה לביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון, "מודעות" של הצד השני לחולשה זו, ו"ניצול" החולשה לצורך קביעת תנאים בחוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. כל שלושת היסודות הנ"ל צריכים להתקיים באופן מלא  ולא די בתנאי חוזה גרועים מהמקובל. ביהמ"ש קובע שאמנם שווי העיסקה הינו נמוך מהמחיר הריאלי, אך ביחסים בין אם לבתה, זהו דבר רגיל ומקובל שהמחיר נמוך מהשווי האמיתי ואין זה פסול. ביהמ"ש תומך מסקנתו זו בעיסקות בין בני משפחה מדרגה ראשונה, שבהן החוזה יכול להיות גם ללא תמורה (במתנה) ולפיכך אין כל פסול שבמסגרת יחסים אלו יהיה שווי העיסקה נמוך בהרבה מהשווי הראלי.

מכאן ניתן אולי להסיק כי כאשר הצדדים להסכם הם בני משפחה, טענת העושק עשויה לקבל פרשנות קצת אחרת מהקבוע בחוק. כלומר טענת עושק כלפי זר אינה כטענת עושק כלפי בן משפחה. מכל מקום, הכלל המקובל בבתי המשפט הוא שמי שחתם על מסמך חזקה עליו שהבין את משמעותו העיקרית, גם אם לא הבין אותו מילה במילה. לפיכך ביהמ"ש אינו ממהר לבטל חוזים מחמת עילת העושק אלא במקרים נדירים.     

כאן