אחד מאבני היסוד בדיני החוזים היא חובת תום הלב של צד לחוזה. חובה זו אשר נקלטה במקור מן המשפט האנגלי, טומנת בחובה גם מרכיב של גילוי נאות לצד השני לחוזה. כלומר צד לחוזה חייב לגלות לצד השני כל נתון מהותי אשר עשוי להשפיע על החלטת הצד השני להכנס לעסקה וכן כל נתון העשוי להשפיע על החלטת אותו צד באילו תנאים לבצע את העסקה.  לדוגמא, תום לב מחייב את המוכר לגלות לקונה על כל מום ו/או פגם וכל תכונה אחרת הקיימת בממכר והעלולה להשפיע על החלטת הקונה. מוכר אשר לא מגלה לקונה כי הנכס הנמכר נבנה ללא היתר בניה או בחריגה מהיתר בניה, אינו ממלא אחר דרישת תום הלב.

מה הדין כשהמידע אודות תכונה מהותית בנכס נמצאת דווקא בידי הקונה ולא המוכר? האם גם מוכר אשר לא ידע כי שווי הנכס הנמכר גבוה בהרבה בשל תכונה מסוימת שלא ידע עליה, יכול להתנער מהסכם בגלל אי מילוי חובת גילוי נאות של הקונה?

ואלה עיקרי העובדות: התובעים הנם יורשים של המנוח אשר היה בעלים של דונם אדמה בישוב גני תקווה. בין המנוח )המוכר) לבין הנתבע (הקונה) נערך הסכם לפיו הנתבע רכש את הדונם במחיר של 2000 דולר, כשהקונה לוקח על עצמו גם את תשלום המסים החלים על הקרקע. המנוח, המוכר אשר היה תושב ארה"ב לא היה מעורה כלל במחירי הנדל"ן בארץ ובאזור הממכר ולא היה בקיא כלל בענייני ייעוד תכנוני של קרקע. הקונה לעומת זאת, היה תושב המקום וידע כי שווי הקרקע גבוה בהרבה מהמחיר שדרשו עבורה עקב צפייה לשינוי הייעוד התכנוני שלה מקרקע חקלאית לקרקע לצורכי בניה.

לאחר שנודע הדבר למנוח הוא הגיש  תביעה לביטול העסקה מחמת עושק והטעיה.

בית המשפט דחה את טענת העושק אך קיבל את טענת ההטעיה. בעניין זה יש לציין את סעיף 15 לחוק החוזים הכללי הקובע כי : "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעה אותו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה 'הטעיה' לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

בית המשפט קובע כי על פי הראיות שהוצגו בפניו במועד חתימת ההסכם לא היה למנוח כל מושג על העברת הקרקע לתחום השיפוט של גני תקווה ועל שינוי הייעוד התכנוני הצפוי בהם וכי סמיכות הזמנים בין המועד שבו הגיע המנוח ארצה ובין המועד שבו חתם על זיכרון הדברים ועל הסכם המכר עם הקונה תומכת אף היא במסקנה, כי לא היה בידי המנוח זמן לערוך בירור יסודי ומקיף אצל מתווכים ואצל הרשויות המוסמכות כפי שניסה הקונה לטעון.

סעיף 15 לחוק החוזים מאפשר כאמור לבטל הסכם מחמת טעות ובלבד שלא מדובר בטעות מחמת כדאיות של העסקה. הטעות שעליה מדבר הסעיף בחוק כוללת רק טעות בעובדה או טעות בעניין שבחוק אך לא טעות שעניינה שווי העסקה.

הקונה טען כי המדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה ולפיכך אין המוכר רשאי לבטל את העסקה.

בית המשפט קובע כי סעיף 15 לא יכול להושיע במקרה זה את הקונה. הסיבה היא, שבמקרה זה לא מדובר על טעות בכדאיות העסקה אלא מדובר ב-"טעות באובייקט העסקה". כלומר, המוכר לא ידע מה הוא מוכר. המוכר סבר בטעות כי הוא מוכר קרקע חקלאית, ולא ידע כי הוא מוכר קרקע אשר צפויה להיות מופשרת לבניה.

מכאן יש להסיק, כי לא רק המוכר, כי אם גם הקונה אינו משוחרר מחובת תום הלב והגילוי הנאות וכי חובה זו פועלת לשני הכיוונים.               

הכנס טקסט כאן