קללת המפגש הרביעי. מדוע זה קורה? מדוע מטופלים רבים עוזבים אחרי המפגש הרביעי? במפגש הראשון פורקים את הסיפור, לפחות את חלקו ואז יש הקלה עצומה, כמו פצע מוגלתי שנפתח והניחו עליו אנטיביוטיקה ותחבושת. במפגש השני - בו אנו לוקחים את הנתונים הכרונולוגיים ופרופיל ההתנהגות שמסבירים איך הגענו לאן שהגענו, ממתי הפצע? מי פצע אותנו? כמה שנים הפצע פתוח? למה בחרנו שלא לטפל בו איזה יתרון יש בפצע פתוח ומדמם (אולי אנחנו רוצים שיראו אותנו, ירחמו עלינו? התייחסו אלינו?) ועוד .עדין אנחנו בחוויה "סוף סוף אני מטפל בעצמי, הוקל לי, איזה כף. במפגש השלישי מתחילים לפתוח את המידע וחוויות אסוציאטיביות עולות, ואז מתחילה אי הנוחות, אולי בכלל ככה טוב לנו עם הפצע הזה, אנחנו רגילים לזה, מה יקרה אחרי שהפצע יתרפא? אנחנו כבר רגילים שנים לחיות ככה ואז מגיע המפגש הרביעי -במידה מסוימת נקודת האל חזור -זה המפגש בו מקבלים החלטה רוצים שינויי או לא. לכן הקושי. האם גם אתם החוויה הזאת? תתקשרו להתלבט ביחד 050-5236587 זהרה לוין מטפלת בשיטת מוח אחד הכנס טקסט כאן