שמעו מה קרה לי השבוע...

הייתי בפגישת קבוצה  בזום ואישה מקסימה שהעלתה תמונה שלה

 כילדה קטנה עם אביה.

אני קיבלתי צמרמורת ושאלתי: "זה אביך? " וקראתי לו בשמו הקודם.

"כן".היא ענתה.

"את יודעת מי הוא ומה הוא בשבילי?"

"אספר לך".

"אביך היה המורה שלי   למוזיקה   בביה"ס היסודי,

מהמורים שכולם אוהבים ומעריצים,שמשאירים חותם לכל החיים.

כזה שפיזר סביבו חום ואהבה והיה רגיש ותומך לכל ילד.

כזה שחיבב את מקצוע המוזיקה  (שלא נחשב עד אז) על כולנו.

הוא היה "המגדלור " שלנו.האיר סביבו,האיר לנו את הדרך,

כיוון,איפשר.....

אני אהבתי מאוד לשיר,אך לא העזתי ללכת למקהלת ביה"ס ,

התביישתי,

כי אמרו לי בעבר שיש לי,שמיעה" טובה אבל אין  לי קול טוב.

הוא הזמין אותי להצטרף וכשסרבתי עם הטיעון שנאמר לי בעבר,

 הוא אמר "את באה ותראי שאת יכולה ועוד איך לשיר".

הצטרפתי והייתי ממש מאושרת.

גיליתי שם חברים מדהימים.המקהלה הייתה חברותא

ומקום ביטוי לילדים רבים.

הוא תמיד תמך ועודד את מי שהיה זקוק לזה.

איך ידע? איך קלע?

בסוף כיתה ח',הוא הזמין אותי להצטרף אליו ואל המורה לדרמה

 בהכנת ההצגה וטכס הסיום של ביה"ס.

אני לא האמנתי למשמע אוזני.

המורה הזמין תלמידה לשבת איתו  בחדר המורים

עם סגן המנהל ,שהיה גם  המומחה לדרמה בהכנת הצגת הסיום...

וואו.  ואכן,ישבתי עם "הגדולים" כשווה בין שווים ועבדנו,ותיכננו וארגנו...

תארו לכם מה זה עשה לי לערך ולביטחון  העצמי שלי.

ועוד לא תמו ההפתעות.

 הוא קבע שאני אפתח את ההצגה  בשיר סולו

יושבת לבד על הבמה.שרה.

אני? אשיר סולו?!!!

הוא אמר "כן,את יכולה,אני אכוון אותך

 ואת תראי שאת יכולה לעשות זאת מצוין."

ואתם חושבים שלא שרתי?

שרתי ועוד איך וגם קיבלתי מחיאות כפיים.

ואת ההתרגשות הזו,

 האפשרות הזו שרי הקטנה לא שכחה לעולם.

איפה הם המורים האלה? האנשים האלה

שפותחים לילדים את העולם באמונתם ובאהבתם...

שתינו נותרנו דומעות ונרגשות מהזיכרון ......

נחוץ רק מבוגר אחד שיאמין בילד כדי שהילד יאמין בעצמו ויצליח...