עוד שבוע כמעט עבר,
פגשתי בו ילדים בני עשר ,שלוש עשרה,חמש עשרה..... שלא אוהבים את איך שהם, שרוצים "לתקן" דברים, לשנות מצבים בחייהם, הורים שמתקשים בקשר איתם...
שההורות קשה להם.
וחשבתי לי,
ילדים הם מתנה.
הם אוצר קטן ויקר שאנחנו מקבלים.
הם באים לעולם שלמים ומושלמים,
עם כוחות ויכולות שטמונים בהם,
שקשה להבין איך,
מעוררים התפעלות.
הם יודעים איך לינוק,להזין את עצמם.
הם יודעים להתהפך,להתיישב,לזחול,לקום וללכת...
מתחילים לדבר...
הם עושים תהליכים מדהימים באופן טבעי,מעצמם,
מהבנה ויכולת שיש בתוכם.
לא ממישהו שמלמד אותם ומורה להם.
ואז באים אנו,"הגדולים" ומגיבים ומעירים ושופטים ומבקרים,
ומכוונים אותם במודע ושלא במודע להתאים לנו,למסגרת שלנו.
והם, שתלויים בנו וחיים לצידנו,לומדים להיות מישהו שהם לא באמת.
זה הטהור,השלם הזה שבא לעולם.
הם מאמצים להם אמונות שגורעות מערכם 
ומקטינות אותם,מחלישות אותם.
ומאמינים שזה מי שהם ועם זה הם מסתובבים בעולם,
מתנהלים בחיים. וסובלים.
כך הם מגיעים לחדר האימון שלי.ומה קורה שם... בהמשך