הרבה הורים שבאים אליי מאוד משתדלים לשמור את הפרעת הקשב בסוד. לפעמים הם אפילו לא ניגשים לאבחון כדי לא "לסמן" את הילד. העניין הוא שהילד מרגיש שהוא שונה, ומרגיש שההורים שלו מסתירים משהוא. זה די מפחיד ועלול לגרום לו לחשוב שהוא לא חכם או לא טוב. אם נספר לילד שיש לו הפרעת קשב ושהוא לא מבין את החומר כי הוא לא ממש נכח בשיעור, נעזור לו להבין שהוא חכם ושיש לו אתגר. כאשר ניתן לזה שם "הפרעת קשב" נוכל להתחיל לחפש כלים ופתרונות. זה דומה לילד שלא רואה טוב ומתבייש לחבוש משקפיים. האם תגידו לו שיש להמשיך להתבייש ולא לראות את הלוח ולא להצליח לכתוב בגלל זה? דווקא כאשר הכל גלוי ופתוח, הערך העצמי של הילד נשמר. וחשוב גם לספר למורה, כדי שתדע ושת­­עזור. כי אם המורה לא יודעת היא עלולה לפרש את התנהגות הילד כמתריסה, מתנגדת, מתעמתת, ואז היא מגיבה בהתאם בכעס ומאבקי כח. זה לא הולך למקום טוב. ספרו גם למשפחה, לסבתא ולדודות כדי שיפסיקו להעיר לכם ולילד על זה שהוא לא יושב בשקט ליד השולחן. כן יש לו קושי. זה לא סוד, זה לא סטייה או משהוא שצריך להתבייש בו, זו הפרעה שיש ליותר מ 10% מהאוכלוסיה ושאם מטפלים בה נכון תקבלו ילד מופלא, מלא יצירתיות ואנרגיה. ילד רגיש ואוהב שתמיד ייראה אתכם וישמח אתכם מאוד.