מחקרים מראים שהפרעת הקשב היא מאוד מאוד תורשתית, לכ80% מהילדים עם ADHD יהיה הורה עם ההפרעה. אם יש לך כהורה את ההפרעה, זה יכול להיות בעל השפעה עצומה על היחס לילד. זה יכול לגרום מצד אחד לויתור מתוך הזדהות, שתקשה עליך לשים גבולות או ציפיות. או אולי להיפך, נוקשות שבאה כדי לנסות ולכוון את הילד יותר. אולי יש שם ייסורי מצפון על שהעברת לו את האתגר הזה?  האם כשהוא מוסח או פעיל במיוחד זה גורם לך להרגיש חמלה או דווקא כעס? אולי הילד מהווה מראה בשבילך? מראה שלא תמיד נעים לך להתבונן בה? וכמה קשה לאדם בעל מוסחות ופעלתנות יתר לתקשר עם אדם שכל כך דומה לו.

העניין הוא שאם יש לך מודעות לזה שהעובדה שאתם חולקים את ההפרעה מנהלת את האופן בו את/ה מתפקד/ת כהורה. זה כבר צעד ראשון בדרך להתגברות על הרבה בעיות תקשורת בינכם.