לא כל מה שמתבשל במטבח הוא אוכל- הקשר שבין הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי והמטבח

במשך 27 שנים עבדתי במערכת החינוך כמורה, מחנכת ויועצת. במקביל ליוויתי ילדים ומתבגרים בתהליכים רגשיים בגישת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) . הקשבתי, שאלתי שאלות, חיפשתי יחד איתם דרכים להתמודד עם קשיים, חרדות, כעסים ואתגרים חברתיים. עם השנים הבנתי שלפעמים המילים פשוט לא מספיקות. ישנם ילדים שמתקשים להסביר מה הם מרגישים. ישנם מתבגרים שלא רוצים "לשבת ולדבר". אבל כמעט כולם מוכנים ללוש בצק, לקשט עוגייה או להכין פיצה. כך נולד החיבור בין עולם ה-CBT לבין המטבח הרגשי. במטבח הרגשי הדגש אינו על התוצרים (אם כי הם בונוס נפלא וטעים), הדגש הוא על תהליך בו הילדים והמתבגרים לומדים על עצמם. בבסיס גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי עומדת התפיסה שאנחנו מתוכנתים להגיב לאופן שבו אנחנו מפרשים סיטואציות חברתיות (Beck, J.S 2021). כשהפרשנות (המחשבה האוטומטית) מעוררת חשש, כעס או עלבון, התגובה שלנו עלולה להיות שלילית ובלתי מותאמת. ב CBT, אנחנו לומדים שלא כל מחשבה שעוברת לנו בראש היא עובדה. לפעמים היא רק ניחוש. לפעמים היא זיכרון מכישלון קודם. ולפעמים היא פשוט קול קטן שמפחד לטעות. המטבח מאפשר לבדוק את המחשבות האלה במציאות. כשילד פוסק שלא יצליח במשימה הבישולית, אנחנו מבינים שיש כאן מחשבה האוטומטית שמעכבת אותו מלנסות דברים חדשים, מאתגרים את המחשבה ומתחילים לעבוד. מודדים, מערבבים, טועמים, מתקנים. בסוף, כשהמאפה יוצא מהתנור, בודקים האם המחשבה מבוססת, האם מוטעית, ומתי עוד בחיים אנחנו נמנעים מלנסות דברים חדשים מחשש שניכשל. לפעמים, דווקא ברגע שבו משהו לא מצליח – מתחיל ה"טיפול" האמיתי. הבצק יצא דביק מדי. הקרם נשבר. העוגיות השחימו קצת יותר מהמתוכנן. במקום לסיים את המפגש בתחושה של כישלון, אנחנו מחפשים יחד פתרונות. אולי נוסיף מעט קמח. אולי נקרר את הקרם. אולי בפעם הבאה נקצר את זמן האפייה. איך אפשר למזער נזקים, ומה למדנו לפעם הבאה. ואולי, אם נחשוב באופן יצירתי, נפתח מתכון חדש

אפשר להזמין בהתאמה אישית — גודל, צבע וכמות לבחירתכם/ן.