והימים ימי תשובה. ואני, דווקא עכשיו, שכחתי את השאלה. התרחקתי מעצמי. חזרתי לאוטומט. ושוב, אוכלת בלי לדווח לעצמי. בלי להרגיש רעב. בלי להרגיש שובע. בלי גבול. מחליטה להתחבר מחדש. מסתכלת סביב. יותר קל להתחבר דרך אחרים מאשר דרך עצמי... הימים האלה, שבין ראש השנה לכיפור, ימים של רוח. השמים נפתחים מלמעלה, הלב נפתח למטה, ואלוהים יורד לרגע, לפגישה חפוזה. לא מחייבת. שני הצדדים בודקים אפשרות לשיתוף פעולה. אולי השנה סוף סוף אפשר ללכת ביחד. לא להתנגד, לא להלחם, לא להתעקש שאני לבד, בכוחות המוגבלים שלי, יכולה באמת לעשות פה משהו. אנחנו מבטיחים לעצמנו, בפעם המי יודע כמה, שהשנה נעשה שינוי אמתי. נאכל פחות, נזוז יותר, נכעס פחות, נקשיב יותר, נהיה פחות ב"ריאלטי" ויותר בחיים. אבל עוד מעט יגיעו "אחרי החגים", והשוטף של היום יום ימסך את רגעי האמת, וה"מותג" הרגיל שלנו יחזור לנהל את חיינו. מה המותג שלי? מה הסיסמה איתה אני מסתובבת בעולם? מהי "חווית הלקוח" שאני יוצרת באנשים הסובבים אותי? ולמה כל כך קשה לי לוותר על כל זה? ממה אני בורחת. מחיבור אמתי לאנשים? מחיבור לעצמי? "פתח לנו שער" שנפתח לנו שער, כי בעצם זה תלוי בנו... שנפתח לנו שער לשינוי אמתי. שנעיז לפרוץ את הגבולות שהמצאנו לעצמנו. שנה שונה. תודה מיוחדת לכל מי שפנה ושאל למה לא פרסמתי בזמן האחרון. בזכותכם "חזרתי להכרה" וחזרתי לכתוב