ושוב זה קורה. הטשטוש הזה. העמימות. זה שוב ה"שד" הזה, המוכר, שמתעורר ולוקח פיקוד כל פעם שהשינוי מתממש. בהתחלה הוא יושב בשקט, משקיף, נותן לי לפתח את תחושת החופש, אמונה בשמחת הדרך, האשלייה שהפעם זה אפשרי...הוא לא מתרגש. מכיר אותי. כבר היינו ב"סרט" הזה לא פעם. ואז, כשזה נעשה רציני, כשהשינוי מתייצב,השד מתעורר ויוצא במסע הטפות מניפולטיבי ונוקב: "עזבי, את הרי יודעת שזה לא ילך. את שוב תעברי דרך סערות הכאב, הכעס, האשמה, העצב הגדול, ואחרי כל אלה תגיעי שוב לייאוש, לדיכאון. בואי, תאכלי, ותאכלי עוד, תערפלי, תקהי את הרגש, תכהי את האור שבקצה המנהרה." ואני "מוצאת את עצמי" עמוק במקרר, אחרי לפני ותוך כדי אכילה. לא מרגישה את הטעם. לא מרגישה כלום... ואז כל מערך ההתנגדות הפנימית מתעורר. כל נורות האזהרה מהבהבות. התרוצצות פנימית, הסטרית. שלב ההלקאה העצמית יוצא לדרך. ובמיומנות הזאת הגעתי לרמה גבוהה של מומחיות. אף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש רע לגבי עצמי יותר ממני. דינמיקה לא יעילה במיוחד. דפוס שמנהל אותי כל החיים. לפחות כרגע, אני לא יכולה להעלים את ה"שד". הוא ממשיך לצוץ. אני נותנת לו להיות. נותנת לו אישור שהייה חוקי. מרשה לו לפעול, אבל רק במסגרת "החוק". יותר הוא לא יפעל "בחושך" בלי שאני רואה. אני מרשה לעצמי לאכול הכל והרבה, אבל כל ביס נרשם. עובר דרך מחסום המודעות. על ההלקאה העצמית אני מוותרת.סומכת על עצמי. גם אם יש ימים שה"שד" מוביל, ואני אוכלת הרבה, בסופו של דבר הכוח שלו יקטן, והשינוי יתייצב. אהבה עצמית, קוראים לזה.מיומנות מסוג חדש...