כל החיים ידעתי שאין לי כח רצון. שאני לא בסדר. שאני חלשה... אבל האמת היא שהבעיה היא לא בכח. כח דווקא יש לי, והרבה. הבעיה היא ברצון. אני לא "מקשיבה" לרצון הנכון. מה אני באמת רוצה?? יש את הרצון הגדול. הראוי. המובן מאיליו. רוצה להיות רזה, בריאה, לחיות חיים מאוזנים, שלום עולמי.... אבל האמת היא שרק לפעמים רחוקות אני באמת מחוברת לרצון הזה. אני מרגישה אותו, למשל, כשאני יושבת מול הרופא, שיושב מול הבדיקות, ומצקצק שוב, בפעם המי יודע כמה, שלאכול פחות, שללכת יותר, שאחרת... הרבה כח רצון יש ברגע הזה. אבל רוב הזמן הרצון הזה מעומעם. מטושטש. לא מורגש. הרבה רצונות קטנים מסתירים אותו: -הרצון לא להרגיש. לאלחש. -הרצון להרגיע את הרעש שבפנים. -הרצון להרגיש טוב, כאן ועכשיו, ואחרי המבול. -הרצון להיות צודקת. -הרצון לא לזוז. לא לטלטל. -הרצון להתרחק. הרצון להתכנס. הרבה "כח רצון" יש ברצונות האלה. כח שמתורגם לאוכל. הרבה אוכל. העבודה היא להתכוונן לרצון הנכון. לבחור. לעבור מעל לפיתוי של הרצונות הקטנים. להתנגד לנוחות המוכרת. הבוקר התעוררתי. חשבתי לצאת להליכה. כח לא היה שם. אבל היה שם רצון. רצון נכון. הלכתי. שעת רצון הייתה שם...