מתיישבת בבית קפה. מזמינה עוגת תפוחים. זה בא עם גלידה וקצפת. מצאתי שאני והעוגה, בלי כל הנרטיב הקבוע, אנחנו דווקא מסתדרות לא רע... הביס הראשון- תענוג צרוף! אחרי ארבעה חמישה ביסים, הטעם מתהפך.כל ביס נוסף מעורר כובד, דחיסות, בחילה, עייפות... למדתי להקשיב. כשה"טעים" מפסיק, אני מורידה את המזלג. מנתקת מגע. אני מחליטה! חוויה חדשה ומרגשת. אני לומדת לסמוך על עצמי. מתחילה לוותר על חוסר האונים שהמצאתי... בצילום רואים מה שהשארתי בצלחת. המלצרית, במבט דואג: "העוגה לא בסדר?" "לא. העוגה מאוד בסדר. העוגה הכי טעימה שאכלתי. זה רק שסוף סוף, אני בסדר". לך תסביר את זה לצעירה יפה, שמרגישה טוב בגוף שלה, קעקועים והכל... היא לא הבינה. אבל אולי אתם תבינו...