אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לאכול? אני אוהבת? לאכול? אני? אוהבת לאכול?? האמת שלא... אני כואבת לאכול אני סובלת לאכול אני מתוסכלת לאכול אני מיואשת לאכול והכי הרבה, אני מנותקת לאכול... אם זה תלוי בי, אני מעדיפה לאכול לבד.רק אני והאוכל. אני והמקרר. מנותקת מאנשים. מנותקת מרגש. מנותקת מעצמי.עוברת למצב אוטומט. mute.לא שומעת. לא רואה. לא מרגישה. לא מרגישה את הטעם. לא מרגישה איך אני פוגעת בעצמי. איך אני אוכלת את עצמי לדעת.. רק לא לדעת... מנגנון הרסני, חשאי, שפועל במעמקים, מתחת לרדאר. כל כך לא קשור לחיים שלי:משפחה, עבודה, יחסים עם אנשים-טוב לי! וביחד עם זה, כמו במחתרת, יש חיים אחרים.שם אני בובה על חוט. בובה גדולה, אבל חסרת אונים. איפה אני בתוך כל זה? מי "אני" האמתית? בינתיים, רק לראות את הדברים כמו שהם. לשים לב. לפתוח את הלב. לצאת מהמצב של חוסר תחושה.להתחיל להרגיש. מרגישה בעיקר עצב גדול...נותנת לו להיות. בינתיים. ובשביל שלא נפרד באווירה כבדה, להקליל קצת, אני מצרפת תמונה שצילמתי ברחוב מסדה בחיפה. "ערוגת" תבלינים פשוטה ומעוררת תיאבון. הצד היפה של האוכל.