שבוע עבר מאז שהחלטתי לשתף בדיאלוג שלי עם האוכל. השמנתי 100 גרם. לא משהו... השבוע עבר בהתרוצצות פנימית. הסטריה קלה. האוכל ניהל את העניינים. הוא דיבר אלי. תמיד הוא מדבר אלי. רק שהפעם הקשבתי. לא נתתי לו "להפנט" אותי בשפה הסודית שלו. "תירגמתי" מה שאמר לעברית. הקשבתי וכתבתי . סוג של ניסוי מדעי. תיעוד. מתן עדות. מוציאה לאור דיאלוג שרגיל להיות דיאלוג בחשכה. די מביך לגלות כמה פשטניים ומגוחכים הם המסרים ששולחים אותי, שוב ושוב, לפגוע בעצמי. מבחר קטן של מחשבות שרשמתי: -היה לך יום קשה. לא נורא, קצת סוכר, פחמימה או שתיים. מחר יהיה יותר פשוט. -את לא יכולה לשחרר את האחיזה. אי אפשר לדעת מה יקרה, החיים לא צפויים, כל רגע יכול לבוא מישהו ולפרוץ את הגבול שלך. את צריכה משהו מרגיע, שתמיד יהיה שם. שאפשר לסמוך עליו.. -מה את משתפת את העולם בחוץ? אף אחד לא יבין. יחשבו שאת משוגעת עם המחשבות המשונות האלו. בסוף בכל מקרה תחזרי להתנחם באוכל. עשיתי החלטה. אני לא אמשיך להיות מנוהלת . יקח כמה שיקח. יש עוד הרבה לברר, אבל תובנה אחת מסתמנת. האינטימיות המדומה עם האוכל מרחיקה אותי מאנשים. מפתיע אותי. יש לי אנשים קרובים, אהובים, משפחה, חברים. ובכל זאת, נרשם בילדות המוקדמת, כשאנשים היו חויה כואבת, נרשם הצורך בהגנה. הצורך לשים גבול ביני לבין העולם. היום, כשכבר לא קיים הצורך , אני מתחילה לפרום את הרשת הסבוכה שבנית לי, מערך ההגנה המדומה. אני רוצה להשתמש באוכל להתקרב לאנשים ולא להרחיק. אם הייתי יכולה הייתי מארחת את כולכם. מכינה לכם משהו טעים, כוס יין, מוזיקה טובה... במקום, אני אתן לכם מתכונים של אוכל טוב וטעים שאני אוהבת. לביבות בטטה הם מאכל שאני מאוד אוהבת. מצרכים: -2 תפוחי אדמה. -2 בטטות. -בצל מטוגן -קצת פירורי לחם -ביצה -פטרוזיליה -תבלינים לפי הטעם אופן הכנה: מבשלים את תפוחי האדמה והבטטות, מועכים, מוסיפים את שאר החומרים. יוצרים לביבות ומסדרים בתבנית עם נייר אפיה. אופים בחום של 200 מעלות עד שמשחים בקצוות. הופכים ואופים עוד קצת. בתיאבון. תהנו ותתענגו על כל ביס... נפגש בשבוע הבא. אנחנו והאוכל. לא נלחמים. מתיידדים...