האוכל ואני. מערכת יחסים הרסנית! אני אוהבת את החיים שלי. יש לי משפחה נהדרת, עבודה מספקת. טוב לי, מעניין לי. אבל יש מקום אחד שבו אני חסרת כוחות לחלוטין. אבודה. עבודה (כלומר עבד נשלט) אני יכולה להחליט שהיום אני מתחילה, שוב, בפעם המי יודע כמה, לעשות דיאטה/ לאכול בריא/ לאמץ אורח חיים בריא/ לשמור... ובעודי מחליטה אני מוצאת את עצמי בתוך המקרר, מנגבת את הפירורים ממה שאכלתי, כשאני אפילו לא יודעת מה זה היה. שוב, מרגישה מובסת... מאז שאני זוכרת את עצמי אני נלחמת באכילה כפייתית. נסיתי הכל. דיאטות, טיפול פסיכולוגי, קבוצות תמיכה, OA ,ואפילו ניתוח. תמיד הצלחתי. ירדתי במשקל. אבל תמיד האוכל חיכה לי. כשעברה ההתלהבות הראשונית, האשלייה שניצחתי, הוא היה שם תמיד.החבר הסודי שלי. מחכה לי בסבלנות, יודע שהוא המנהל האמתי של ההצגה הזאת. שתמיד מגיע הרגע שבו אני מוותרת על הכוח שלי ל"כוח הגדול". לקרמשניט, ללחמניה, לשוקולד... היום, כשהמחיר נעשה גבוה מדי, (סכרת, לחץ דם גבוה...), הגעתי להחלטה. אני לא מוכנה להמשיך. אני מתחילה להסתכל לאוכל בלבן של העיניים. בלבן של הקרמבו. בחום של השוקולד!! אני חושפת את מערכת היחסים שלי אתו. אני מתכוונת לפענח אחת ולתמיד את המנגנון ההרסני הזה. אני יוצאת למסע ואתם תהיו העדים שלי.אני לא יודעת לאן הדרך תוביל. אני מוציאה את הדיאלוג עם האוכל מהחשכה לאור. מנסה להבין את הדינמיקה. אני אהיה פה כל שבוע. אם אתם שייכים לאותם ברי מזל שאוכלים כשאתם רעבים ומפסיקים לאכול כשאתם שבעים, יש לשער שלא תבינו על מה אני מדברת. אם גם לכם יש דיבור מורכב עם האוכל, אשמח אם תעקבו אחרי, תשתפו, תגיבו...ביחד יש לנו סיכוי טוב לנצח. רונית הכט-יוצאת מהמקרר