הדלתות נסגרו. לבד במעלית. הקור הפנימי שהרגישה התעצם על ידי קירות המתכת שסגרו עליה. לא העזה להביט במראה הגדולה. פחדה להסתכל לעצמה בעיניים. מנסה להתנער מהאשמה.

לא לחשוב. לא לחשוב איך שוב השאירה את אמא לבד בחדר המהודר בבית האבות. איך השאירה אותה בלי להגיד לה כמה שהיא אוהבת אותה. כמה שהיא מתגעגעת להיות שוב הילדה הקטנה של אמא.

כמה שהיא פוחדת...

הכאב התחזק.התגבש למועקה מוצקה, מהסוג שמגרש שינה.

היא הגיעה להחלטה. היא לא תמשיך את משחק התפקידים הידוע מראש. מחר יהיה אחרת.

היא יודעת.גם מחר כשתבוא אליה, אמא שלה תסנן אמירה צינית שתכווץ, שתקפיא, שתכאב כל כך...מדהים איך כל השנים שעברו, כל ההצלחה הגדולה, כל ההערכה וההערצה מהקולגות, מהסטודנטים- הכל קורס מול משפט אחד של אמא, המתובל באינטונציה של לגלוג דק. חבוי.

איך היא מיד נזרקת לחוסר האונים. חוזרת להיות ילדה קטנה. נואשת מול הניסיון לזכות בהערכה היחידה שבאמת חשובה לה-המבט המסופק של אמא!

מחר, החליטה, לא תיפול שוב למלכודת.  היא יודעת-מעבר לכעס, לעלבון, להרגל... שם יש אהבה גדולה.  

היא תחבק אותה חיבוק ארוך ואמיתי. תיקח אותה בכיסא הגלגלים לבית הקפה הישן. תקנה לה, כמו פעם, קפה הפוך ושלושה בורקסים קטנים. ותגיד לה תודה על כל מה שהייתה בשבילה. את הזמן שנשאר להן ביחד היא תקדיש לאהבה.

הפעם היא תוביל!