פוסט זה מוקדש לכל הרקדנים המפזזים מיוזעים על משטחי הריקוד של כרמיאל...

קיץ 1996,

כרמיאל - פסטיבל המחולות.

אחר-צהריים חם לח ושמשי.

כולנו - חברי להקת הורה גלגלים עומדים מאחורי הבמה המרכזית של האמפי בכרמיאל - ההתרגשות מתחילה לבעבע...

סביבנו "באים - רוקדים - הולכים" חברי הלהקות השונות, המשתתפות בערב. כל הלהקות מגיעות לערוך "חזרה גנראלית על הבמה".

זה כל כך פשוט - כל אחד אחראי לעצמו. כולם עולים. נעמדים בשולי הבמה. מתחיל ה "number"שלהם משתחווים ויוצאים.

אצלנו - זה לא בדיוק פשוט קל ונוח...העלייה אל הבמה היא בשיפוע וזה מעולה!!! כל רקדנית "דוחפת"= "מגלגלת" את הרקדן שלה אל פתח הבמה.

הנעימה מתחילה. אנחנו, הסולנים, נכנסים מה"אין" קוליסות ...

למצוא את אמצע הבמה...

להיות בדיוק מאחורי הראש של מנשה לב-רן,

אוף, שוב לא התחילו בזמן...לחזור למקום ולהתחיל מחדש...

ושוב....

ונגמר הזמן וכבר כועסים עלינו מההפקה שהלהקה הבאה לא יכולה להתאמן...

זהו. הסתיימה החזרה.

כל חברי הלהקות האחרות התפזרו למגורים / לרחבות / לרבוץ על הדשא.

רק אנחנו, מאחורי הקלעים, מתחילים בהכנות. החלפת בגדים - עזרה הדדית בהלבשה, איפור, קצת לשתות מים שלא נתייבש, אופס פנצ'ר לאחד הרקדנים - צריך לטפל בזה - מטופל!

הערב יורד.

הבמה בחושך נראית שונה לגמרי.

כל האורות, כל התאורה, פשוט מסתנוורים.

הקהל - גודש את הדשא. כסאות, שמיכות, מושבים קטנים.

בקדמת הדשא למרגלות הבמה - שורות המכובדים.

התור שלנו מגיע. שוב הרקדניות, המתנדבות של רקדני בית הלוחם, מגלגלות את בני זוגן אל מעלה הבמה...עכשיו זה לא קל כמו בחזרה - כי על השיפועים עומדים בהמתנה כל הרקדנים של הלהקות שיופיעו לפנינו על פי סדר ההופעה. ובכל פעם להתקדם עוד מטר או שניים זה ממש לא קל. טוב שההתרגשות מחפה על הקושי.

זהו. הרוסים יורדים!

אנחנו עולים ומתמקמים.

חושך.

שקט.

שומעת את הלב הולם.

הברכיים קצת פקות.

הנשימה? לא זוכרת...

היד שאוחזת בבן הזוג לחה קצת. בגללי? בגללו?

הצלילים הראשונים של המנגינה נשמעים קצת כמו חלום...

ואני מתחילה....חיית במה - כך כולם תמיד קראו לי

וההמשך - כאן...

30,000 איש נעמדו על רגליהם למחוא לנו כפיים.

חברים סיפרו לי שלא הפסיקו למחות דמעות מעיניהם.

היו שאמרו שמהתרגשות ובכי לא ראו את ההופעה.

לי זו הייתה חוויה של פעם בחיים.

http://www.youtube.com/watch?v=UsW09xpKKWA

בראוו לרקדני כרמיאל לדורותיהם !