כשחוסיין בא אל מוחמד

מאת: אורלי רביד

אולי מישהו יכול להסביר לנו האם אובאמה טוב ליהודים ולישראל - או לא? מה באמת הייתה משמעות נאומו ומה ניתן ללמוד ממנו?

העניין לא כל כך פשוט וניתן היה לראות בין "מטר הפטפטת" את כוחה המתעצם והולך של התקשורת בקביעת הלך הרוח הציבורי, בפיזור ערפל וחוסר וודאות, אולי על חשבון "הסרטן הצהוב" שהולך ומתפשט במקומותינו, ומעלה את עולם התקשורת הכתובה והאלקטרונית על מזבח הרייטינג.

מה ניתן ללמוד מהנאום? האם אנו יכולים להעתיק את הדפוס הזה למנהיגים ישראליים שיוצאי לחו"ל? האם ניתן ללמוד מעקרונות הרטוריקה של אובמה סודות רלוונטיים לעולם הפרסום?

בין מגוון התגובות האין סופי ששטפו את העיתונות בעת ביקור אובמה בקהיר, נהניתי לקרוא כמה 'פנינים':

"יותר חוסיין מברק" זעקה מועצת יש"ע."

אובמה הלך אל ההר" התריס חגי סגל במקור ראשון, 5.6.09.

"אובמה התעלם מהטרור הפלסטיני" תקף הרשקוביץ.(הבית היהודי).  

ברוורמן (עבודה): "האויב המשותף - הקיצוניות"

ליברמן (ישראל ביתנו): "נאום חשוב, אובמה מבין את חשיבות הפסקת האלימות",

אורון (מרצ)  "קורת רוח וסיפוק" 

א-סאנע, (תע"ל, בל"ד)"שפה ברורה, גישה מאוזנת".

"קדימה" תקפה את הליכוד אך מיד עשתה פניית פרסה :"עמדתנו זהה לעמדת הנשיא". בלשכת נתניהו הצהירו בזהירות כי יש "הכרה בישראל כמדינת היהודים", אך "מקווים שהנאום יוביל לפיוס בין ישראל לעולם הערבי" (ynet 5.6.09).

אין ספק שאת הנאום של אובמה ילמדו עוד שני רבות באוניברסיטאות ומיכללות. הוא הצליח לגעת בבטן הרכה של כל הצדדים הפוליטיים  בארץ ולהסעיר את כולם: מבחינה תקשורתית – תגובה אוהדת, זועמת, נעלבת, או מעליבה, היא אותה תגובה: העיקר הוא זמן השידור שהולך ומתארך. התוכן - משני.

כוחו של הנאום מבחינה רטורית, בא לידי ביטוי בביקורו של אובמה ועובדה היא מחול-השדים התקשורתי שהוא עורר.

מטרתו של נאום טוב, אמר אריסטו כבר לפני 2400 שנה, היא "ליצור גשר בין דעות, על ידי מציאת מכנה משותף, נקודת מוצא של הבנות והסכמות משותפות לכל הצדדים השותפים לדיאלוג, ממנה ניתן להתחיל לדבר." אומבה הפגין  כישרון לא מבוטל לרגש את מאזיניו ולחבר אותם למכנה משותף כלל אנושי המקובל על כולם: ערכים אנושיים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם: כבוד הדדי, סובלנות, חופש שלטוני, חופש דתי, זכויות האישה, חינוך, בריאות, הצד הטוב שבגלובליזציה ובקידמה.

בהמשך נאומו גלש אובמה באלגנטיות של ספורטאי וויורטואוז או פרימה באלרינה מיומנת לנושאים כגון שלטון החוק, חשיבות החינוך, עליונות הערכים הדמוקרטיים, הכלכליים והגלובליים , הזכות לשוויון והזכות לחינוך טכנולוגי.

כל אלה, לפי תורתו של אובמה, הם זכות גדולה יותר אפילו משלטון האל,.  השיטה בה משתמש אובמה, של מעבר מהמוסכם ללא מוסכם לקוחה ממשנתו של הפילוסוף סוקרטס. השיטה המוכרת כיום גם בתחומי חיים אחרים כמו משל בשיווק, מבוססת על הרעיון שאנחנו מתחילים בערכים אנושיים בסיסיים שכולם מסכימים עליהם.

דוגמה מצוינת לשימוש בטכניקה העתיקה הזאת היא למשל הפרסום של רשת הכבלים .Yes  שם הצופה נשאל סדרת שאלות שהתשובה להן, "כן" . (Yes) התשובה נשמעת בתדירות גבוהה ויוצרת הסכמה צפויה 'אוטומטית'.

גם אובמה "הדביק" את מאזיניו כולל הסקפטיים ביניהם בתגובה של "כן", ומשם כאמור, עבר לנושאים המקובלים יותר על ידי העולם המערבי ופחות על האסלאם . אף על פי כן, מחיאות הכפיים באולם גברו בעיתוי זה. אובמה "שכתב" בנאומו, ללא בושה, את ההיסטוריה וקרא לבני כל הדתות להביט קדימה ולא אחורה. אובמה שזר יחד במלאכת מחשבת, את שתי הזהויות –  המערבית והאסלאמית ובכך ניסה ליצור – ישות איסלמית - מערבית חדשה. ישות שהיא פחות לוקאלית ויותר אוניברסאלית, הנשענת על הערכים של דמוקרטיה, שלטון החוק, חשיבות המדע וכניעה לתהליכי הגלובליזציה. את הפן האישי לנאומו הביא אובמה בשורה של סיפורים אוטוביוגרפיים " רגלו האחת נטועה במערב ורגלו השנייה באסלם", אם כי בחשיבתו הוא מערבי.

אז מה המסקנה?

המסר הוא אותו מסר, רק העטיפה השתנתה. הרדידות הגלובלית שמודדת את  ערך האדם על פי הכנסותיו ונכסיו רק הולכת ומתעצמת. גיבור הוא מי שהשכיל לעשות כסף, לא רק מי שהשקיע בהשכלתו.