מכירים דאבל דאץ'?
בילדותי מאד אהבתי לקפוץ בחבל, במיוחד כשניים מסובבים ויש טור של ילדים שעומד לצידם ומזנק פנימה בקפיצה נחשונית, על כל הוריאציות של הספירות והמקצבים.
אבל דאבל דאץ', לא היכרתי ורק כשגדלתי, וכבר לא היה מי שיסובב לי חבל :-), גיליתי את האקסטרים של לקפוץ בחבל - דאבל דאץ' - ולשמחתי, גם קיפצצתי כך. בחשש ובפחד, אך עשיתי זאת וזה מדהים.
לא ברמה של מה שתראו כאן, בסרטון שבקישור :-)
בעקבות הסרטון הזה, 
https://facebook.com/story.php?story_fbid=2560722974012375&id=100002240935169
כתבתי את הפוסט, וכאן מביאה אותו לאחר עריכה קלה:

כשמיומנים היטב במשהו, 

כמה קל זה נראה מבחוץ...

ומה שיכול לתת אקסטרא מוטיבציה וכוחות, 

במיוחד כשמתאמנים על זה המון:

לחגוג 

הצלחות 

קטנות

לחגוג במינימום אפילו, 

אבל לחגוג.

לחגוג זה אומר א. לעצור לרגע. להכיר בהצלחה. לחייך. לפרגן לעצמי. אפשר טפיחה על השכם, אפשר ריקוד נצחון קטן, אפשר תנועת נצחון משמחת.
ב. להוקיר תודה לעצמי על ההתמדה, הנחישות, העשיה.
ג. לשים לב לתחושה בגוף, לוודא שזו תחושת נצחון, ובתשומת לב אוהבת, להגדיל אותה. אפילו בקצת, בטיפ טיפה, באפסילון.

בעיקר,
לא להתעלם,
לא לתת להצלחות קטנות להתמסמס.

ובמיוחד,

לא להתייחס להצלחות קטנות כאל מובן מאליו.

מובן מאליו זה האויב החדש.

מי רוצה לשתף בדוגמאות מהחיים האישיים להצלחות קטנות?
להצלחות גדולות?
לחגיגת נצחון?