בואו נביט בדרכים העיקריות בסין, הדרכים שמתוות את דרכו של הסיני בחיי היומיום עד ימינו אלה. והראשונה ביניהן היא "דרכו של החכם" - הקונפוציאניזם.

איש היה בארץ סין. זה היה לפני שנים רבות, יותר מ-2500 שנה, בתקופה בה חיו בני ישראל בגלות בבל פלוס מינוס. קראו לו קונג פו-דזה.  

כשהגיעו הנזירים הנוצרים לסין ונחשפו לתורה שלו ולהשפעה שלו על סין, הם התקשו לבטא את שמו וסירסו אותו ל"קונפוציוס", וכך הוא ידוע לנו עד היום.

קונפוציוס היה בן למשפחה עניה, אדם נבון ושקדן שישב, למד, עבד קשה ובזכות זה התקדם ונהיה למנהל האדמיניסטרטיבי של מחוז שלם. להזכירנו, מדובר בסין ולא בישראל, מחוז במקרה הזה הוא אזור ששווה בגודלו למדינה אירופאית שלמה, וחיים בו כבר אז מליוני אנשים. אדם ממוצא נמוך בעמדה בעלת עוצמה עצומה.

זאת היתה תקופה של חוסר סדר מדיני בסין, מדינות עלו בזו אחר זו ונלחמו זו בזו, הצורך של בני סין היה לקבל כלי שיתן יציבות בתוך הכאוס הזה.

קונפוציוס סיפק זאת.

הוא נודע כאיש נבון במידה בלתי רגילה, רבים פנו אליו בכל קצוות סין לקבל עצה, הוא החל להטיף לדרך של חובה, של חוק, של ציות. דרך המקדשת את המסורת, את המנהגים, דרך שבה כל אדם יודע את מקומו, יודע את חובותיו על פי מעמדו ותפקידיו, הוא יצר מערכת של סדר, מערכת הנקראת קונפוציאניזם.

המנהיגים השליטיים של סין מיהרו להבין את הערך הרב שיש לה בתורה הזאת, והפכו אותה לתורה לאומית, דרך המתווה את התנהלותה של המדינה. מתוך כך נבנתה מערכת שלמה של שלטון, של ציות, של חינוך, מערכת הקובעת את תפקידיהם של המנדרינים, של האזרח הפשוט ואף של הקיסר.

נכון להיום הגישה הקונפוציאנית כל כך מושרשת בתרבות ובהתנהלות הסינית עד שלא ניתן להפריד אותן זו מזו. כששואלים סיני אם הוא קונפוציאני הוא בדרך כלל יאמר "כמובן", ואולי אף יוסיף ויציין שמעצם היותו סיני הוא קונפוציאני.

זה לא תופס לגבי אנשי המפלגה הקומוניסטית שניסו לערוך מהפיכה תרבותית, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. עוד נגיע גם לזה.

סין וקונפוציאניזם הם כמעט בבחינת אחדות תרבותית.

עיקרי דבריו של קונפוציוס רוכזו על ידי תלמידיו בספר לא קל לקריאה הנקרא, בתרגומו העברי, "המאמרות". ספר שהוא אסופה של ציטוטים אחר ציטוטים מפיו של "החכם", הלא הוא קונג פו-דזה, הלא הוא קונפוציוס. כל מאמרה מתחילה במשפט "כה אמר החכם".

הרעיון העומד בבסיס התורה הוא שכאשר כל אחד יודע את מקומו, את תפקידו ואת חובותיו, הדברים מתנהלים באופן יציב ומסודר. הקונפוציאניזם מגדיר את תפקיד השליט ואת תפקידו של הנשלט, הוא גם מגדיר את החובות במשפחה, אופן התנהלותם של האב, של הבן, ושל האישה.

הוא לא מסתפק בכך, הוא גם מגדיר את היעד, את רמת ההגשמה הגבוהה של הקיום האנושי: להיות איש המעלה.

איש המעלה על פי קונפוציוס הוא אדם שהפנים את כל אלה, הוא מתנהל מתוך עצמו בהרמוניה עם החברה, עם המעמדות, עם הציוויים, הוא מוצא בכל אלה את ההגשמה העצמית שלו והוא מנחיל אותה לאחרים במסגרת תפקידו.

זאת דרך שיש לה קבלות. היא נוכחת ושליטה בסין מזה יותר מ-2000 שנה והיא הצליחה לאורך התקופה הזאת לאחד ולהחזיק יחד ארץ ענקית רבת שטח ורבת אוכלוסין, ארץ שהיתה עד אז מפולגת ומסוכסכת בתוך עצמה באופן מתמיד. התורה הזאת עברה יצוא לכל מקום שבו חיים סינים: לסינגפור ולטאיוון, ולכל צ'יינה טאון שאנו מכירים. גרדו שם את פני השטח ותמצאו התנהלות קונפוציאנית המגדירה התנהלות, תפקידים, חובות ומטרות.

אם הקונפוציאניזם הוא הדרך שקובעת מערכת יחסים בין האדם לבין הקבוצה, בין האדם למשפחה ולמדינה ולמקום העבודה, הרי הדרך הבאה, דרך הטאו, מכתיבה את התיחסותו אל הטבע, אל העולם.

פירוש המילה טאו הוא "הדרך".

המרכז שבו יש להתמקד הוא הדרך, לא המטרה.

תורות חיים ודתות מציינות בפנינו בדרך כלל את המטרה אשר אליה עלינו לשאוף. תורת הטאו, לעומתן, שמה את הדרך במקום הראשון.

מה שחשוב הוא האופן בו הינך מתנהל, עצם ההצבה של מטרה הוא כבר טעות.

הדברים שאני מתאר כאן מיוחסים לאדם שחי בתקופתו של קונפוציוס, כלומר לפני כ-2500 שנה, ושמו לאו-צה.

האם הוא באמת היה? אולי זה שם סתמי שמאחוריו עומדים כתבים של אנשים שונים?

איננו יודעים וגם אין זה משנה. הדברים מיוחסים ללאו-צה והם כתובים בספר הנושא את השם טאו טה-צ'ינג, כלומר "ספר הדרך והסגולה". היה או לא היה.

מאז ועד היום מלווה הספר את סין, את הסינים ואת התרבות הסינית. העקרונות של הטאו, אשר אפרט כאן, מצויים בבסיס של הטאי-צ'י, ברעיון היין-יאנג, בדרך הצ'י-קונג, ולמעשה בכל דרך של רוחניות ותרגול שהפיקה סין אי פעם.

מה אומר הטאו?

ספר הדרך והסגולה מתחיל במלים הבאות:

"את הדרך האמיתית לא ניתן להגדיר במלים

כל שם שניתן לה יחטיא את משמעותה האמיתית

בלי שם והגדרה היא תחילת כל מה שקיים

מקור כל מה שבארץ ובשמיים"
תורת הטאו מכוונת אותנו אל מה שקיים בעולם ומפעיל אותו, אל מה שנמצא מאחורי כל הדברים

היא מפנה אותנו אל דבר שהוא נוכח בכל תופעה, אבל לא ניתן להגדיר אותו במלים, הוא מעבר למושגים האנושיים, בלתי אפשרי להסביר אותו במלים.

מסובך, נכון?

הטאואיזם מפנה את האדם להקשיב פנימה ולהקשיב החוצה, להתבונן בעצמו ובעולם ולחיות על פי התנועה שיש בו, על פי החוק המרכזי שמפעיל אותו, על פי הדרך של העולם והאדם, על פי הטאו.

צריך לחיות את החיים מתוך התבוננות והקשבה מתמדת, לזרום עם העולם ועם התנועה שיש בו, ולא לנסות להגדיר זאת במלים ומושגים, כי כשהגדרנו במלים - קיבענו את הדברים והתחלנו להתרחק מהדבר האמיתי.

צריך לחיות מתוך הקשבה, להיות פתוח, לחיות מתוך שלוה בלי מאמץ ולהתאים את עצמנו אל העולם, ולא להיפך.

האידיאל של ספר הדרך והסגולה הוא עקרון הנקרא בשם וו-וויי (Wu-Wei), עיקרון של פעולה מתוך אי עשייה: שב, התבונן, למד את הדברים והתאם את עצמ אליהם, והדבר הנכון כבר יקרה מאליו. אם תנסה לפעול ולכפות את עצמך על העולם - שום דבר טוב לא יצמח מכך.

מתוך העקרון הזה צומחת למשל תורת הפנג-שואי, התורה המגדירה כיצד לעצב את סביבתנו. הסיני הטאואיסטי הבונה בית לא שואל את עצמו "כיצד אני רוצה שהבית יראה" אלא קודם כל "מה הדרך הנכונה לבנות את הבית על מנת לאפשר זרימת אנרגיה, זרימת צ'י"

הנזיר הטאואיסטי החי במערה בצלע ההר מקבל את נוכחותן של דברוים שבונות בה את הכוורת שלהן ומזמזמות סביבו, הוא זורם עם הנוכחות שלהן במקום להבריח אותן.

אל מול הדרך הקונפוציאנית, שעליה למדנו בכתבה הקודמת, דרך שמכתיבה ידע ולימוד וכללים, מציבה דרך הטאו תורה הפוכה לחלוטין, תורה השוללת כללים, ופוסלת כמעט כל מה שניתן לכתוב אודותיו בספרים.

שתי הדרכים הללו עיצבו את סין לאורך אלפי שנים, שתיהן נוכחות בה, ואליהן מצטרפת עם הזמן הדרך השלישית - הבודהיזם.

טל רשף
מרצה לתרבויות והסטוריה
----------------------
054-4606270
[email protected]