אתחיל בנימה אישית. כאשר למדתי בתיכון במגמת האומנות ועיצוב גרפי, עוד לא הגיעו מחשבים. ישבנו מול נייר וביידנו עיפרון וצבעים והתחלנו לשרבט סקיצות שמהם בחרנו איזו עבודה לבצע. את העבודה ביצענו על פלקט-שימוש בלטרסט, צבעי גואש, מחוגה, סרגל, טפטים צבעוניים-כל אלו הפכו לידידיי הטובים. כמובן שכל עבודה היתה צריכה להיות במלוא תשומת הלב, מכיוון שכל טעות הכי קטנה-משמע להתחיל מחדש כי לא היתה דרך לחזור אחורה. (עוד לא הכרתי את ה-Undo).

אז איך הכל התחיל בעצם...
הפרסום בעיתונים החל במאה השבע עשרה, וכלל שורה עם תיאורים פשוטים, בתוספת המחירים, של המוצרים. בסוף המאה התשע עשרה, עם ההתקדמות הטכנולוגיה נוספו איורים וצבע לפרסום.
סיפור הצלחה ידוע בפרסום המוקדם הוא של סבון פירס-חברת סבונים בארצות הברית. תומאס בארט הבין כי הם צריכים להיות יותר אגרסיביים על מנת לדחוף את המוצרים די לשרוד. הוא השיק סדרת מודעות המציגות ילדי מלאך אשר מייצגים את הערכים של החברה עד היום. הוא לקח תמונות הנחשבות אמנות והשתמש בהם כדי לרמוז על איכות המותג שלו, טוהר (כלומר ללא רבב ומסחריות) ופשטות (ילדים מלאך). הוא המכונה לעתים קרובות אביה של הפרסום המודרני.

משרדי הפרסום החלפו להופיע רק בשלהי המאה התשע עשרה, סוכנויות אלה היו תגובה לשוק יותר ויותר צפוף, שבו היצרנים הבינו כי קידום של המוצרים שלהם הוא חיוני על מנת לשרוד. הם מכרו את עצמם כמומחי תקשורת ללקוחותיהם שיכלו להמשיך בייצור.

במלחמת העולם הראשונה, השימוש בפוסטרים שימשו לתעמולה בחזית לא רק כאמצעי להצדיק מעורבות, אלא גם כאמצעי לרכישת גברים, כסף ומשאבים כדי לקיים את המבצע הצבאי.
במדינות כמו בריטניה השימוש בכרזות תעמולה היתה מובנת בקלות: בשנת 1914 ברשותה רק צבא מקצועי לא היה במקום מדיניות של שירות לאומי, כפי שהיה רגיל במדינות גדולות אחרות, כגון צרפת וגרמניה. כרזות הגיוס נותרו בשימוש במשך כל המלחמה.
אולם כרזות המלחמה לא שימשו רק כדי לגייס אנשים למטרה צבאית. פוסטרים הפיצו מסרים לחסכנות בזמן המלחמה, בחלקן ביקשו כספים מן הציבור הרחב באמצעות מנוי ערכות האגח השונים (בדרך כלל בהצלחה רבה).
מעניין לציין, כי למרות שארצות הברית הצטרפה למלחמה מאוחר יחסית - אפריל 1917 - היא הוציאה כרזות תעמולה רבים יותר מאשר כל אומה אחת אחרת.

הפרסום ניצל במהירות את אמצעי התקשורת ההמוניים החדשים של תחילת המאה העשרים, באמצעות הקולנוע, ובמידה רבה יותר, רדיו, להעברת מסרים מסחריים. ב-1920 נראו סימנים לכך שהפרסום עובד ביעילות, אך ההתרסקות בוול סטריט, השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה שמו קץ לשפע הנרחב ורק ב- 1950 לצרכנים היתה הכנסה פנויה מספיק כדי באמת להגיב למודעות המפרסמים.

1950 הביאה שפע חדש של מוצרים כגון הטלוויזיה. באמריקה זה הפך במהרה את לנכס החם - לא היה בית בלי. המפרסמים העבירו פנטזיות על חיים טובים יותר באמצעות הטלוויזיה למיליוני בתים אמריקאים. נושא האתיקה בפרסום עלה כתוצאה מכמה שערוריות בולטות בארצות הברית, שבה ספונסרים התערבו בתוכן של תוכניות ותוצאות של חידוני טלוויזיה על מנת להפוך את המוצר שלהם נראה. סילבסטר ויבר, מנהלה של רשת NBC, העלה רעיון של מכירת משבצות פרסום קטנות לכמה מפרסמים נפרדים וכך איפשר למגוון שלם של למפרסמים גישה לקהל של תוכנית טלוויזיה אחת.
וכך נולדה ההפסקה לפרסומות-כפי שאנו מכירים היום.