לפני מספר שנים שמעתי בקורס יהדות סיפור על התייחסות האדם להתקצרות היום. אתמול קבלתי מחברה מייל שכתובה בו אגדה שהזכירה לי את אותו סיפור והאירה לי משהו מאד חשוב. ומכיוון שחנוכה עכשיו והרבה מהבלוגים עוסקים באור אוסיף משהו משלי. קריאה מהנה.

האדם והאור

אגדה עתיקה לחנוכה

לפני המון המון שנים...

הרבה  לפני שהמציאו את האינטרנט,

הרבה  לפני שהמציאו נורות  חשמליות

דווקא לא רחוק מכאן..

חי  לו אדם אחד...

בתוך עמק ירוק ומקסים... 

בכל בוקר השמש הייתה עולה

גבוה  גבוה בשמיים

ומאירה  על כל העמק -

נוצצת בין העלים המבריקים של העצים..

מחממת את הסלעים הגדולים..

ומשמחת  את בעלי החיים  וגם את האדם.

האדם  אהב מאוד את העמק שלו ואת אור השמש

והוא לא שכח לשבת כל יום בבוקר

על סלע גדול שהשמש חיממה

ולהגיד תודה לאלוהים על כל מה שיש לו.

בכל לילה, כשירד החושך,

האדם הלך לישון נרגש, 

כי  הוא כבר חשב  על הטוב  שיהיה לו מחר.

יום אחד, החל האדם לשים לב

שהימים  נעשים יותר ויותר קצרים :

בכל יום השמש שקעה מוקדם  יותר

והחושך  הגיע מהר יותר.

אחרי  זמן מה... כבר התחיל  להחשיך ממש מוקדם... 

האדם  התחיל לחשוש שמשהו  כאן לא בסדר. 

העמק  שלו נראה לו יותר מידי חשוך,

בעלי החיים כבר לא נראו כל כך שמחים

וכשהוא התיישב בוקר אחד על הסלע הגדול

כדי להגיד תודה

הוא גילה שהסלע כבר ממש קר!

האדם  התחיל לחשוב: "על מה יש לי בכלל להגיד  תודה?

בכלל  לא טוב לי  לגור בעמק שלי יותר.

אפילו סלע חמים  לשבת עליו אין לי..."

אחר כך האדם התחיל לפחד...

"מה  יקרה אם אלוהים מעניש אותי?   מיום ליום יש בעולם יותר  חושך וקור ופחות אור – עוד  מעט",

חשב לעצמו,

"כבר לא יישאר שום אור

בעולם ואני אשאר לבד..   

בחושך..." 

האדם  החליט להדליק את האור הכי גדול שהוא יכול - אולי אלוהים יראה ויבין את הרמז.

בכל לילה הוא הדליק מדורה וביקש  מאלוהים

שיחזיר  לו את האור.

המדורה חיממה אותו בערב, כשהחשיך  ונתנה לו קצת  אור... 

במשך  שמונה ימים הדליק  האדם בכל יום מדורה

וביום התשיעי הוא הסתכל לשמיים ושם לב שהשמש מחכה בשמיים קצת יותר זמן לפני שהיא שוקעת.

בכל יום שעבר האדם שם לב שהימים מתארכים  טיפה יותר והחושך מגיע טיפה יותר מאוחר.

הימים התארכו יותר ויותר  – עד שכבר היו  ממש ארוכים והשמש  חיממה שוב את העמק ואת הסלע הגדול שהאדם אהב. 

האדם הבין שלא הגיע סוף העולם.. 

שבטבע יש מחזוריות של ימים שמתקצרים בחורף

ומתארכים לקראת הקיץ.

גם בימים שבהם אין הרבה אור בעולם – האדם זוכר שיש הרבה אור בתוכו

והוא לא שוכח להגיד על זה תודה

בכל בוקר כשהוא

יושב על הסלע שלו, (גם אם הסלע קצת קר). 

מאז, בכל שנה, כשמגיעים הימים הקצרים והחשוכים של החורף  - הוא מדליק עם המשפחה שלו, במשך שמונה ימים, בכל יום אור  חדש, בשביל שאף אחד לא ישכח שהאור  נמצא בכל אחד מאיתנו...

זו אומנם אגדה, אבל אם נשים לב אנחנו חוגגים את חנוכה תמיד בתקופה של סוף התקצרות הימים והתחלת התארכות הימים. לרבים מאיתנו תהליך התקצרות הימים גורם לירידה במצב הרוח, חוסר רצון לצאת מהבית, תחושה של עצבות. וכאשר הימים מתארכים חוזר החיוך, חוזר הרצון לפעול .

גם אצלי זה כך. או יותר נכון היה כך. מצב רוחי היה תלוי מאד בשינויי אורך היום . פשוט כמו מעין חיישן ברגע שהיום היה מתקצר – התחלתי לחוש דכדוך.

אבל הדבר השתנה . כיום, כאשר אני עושה דברים שאני אוהבת, כאשר אני עובדת מתוך תשוקה להצליח, תשוקה לעזור לאחרים להצליח, להתקדם ולקדם אחרים ומתוך אהבה למה שאני עושה – אני כבר כמעט לא שמה לב לכך שהיום מתקצר. ואתו דבר שפעם כל כך הפריע לי לא משפיע עלי (פרט לימי שבת שאז הטיולים מתקצרים).

אני נהנית ממה שאני עושה, זה מדליק את האור שבליבי ועוזר לי לצלוח את הימים שפעם היו לי מאד קשים.

האור הזה שאני מדליקה בתוכי נותן לי את תוספת שעות האור ביממה, נותן לי את המרץ לעשות דברים באהבה.