מתוך: נילי קוזלובסקי, "להיות אמא לאמא  - יחסי אימהות ובנות, שהפכו להיות אימהות בעצמן, מנקודת המבט של האימהות הבוגרות." עבודת תיזה לתואר שני ב"לימודי נשים",  אונ' "לסלי" - השלוחה בישראל. ספטמבר 2002

להיות אמא לאמא

יחסי אימהות ובנות, שהפכו להיות אימהות בעצמן,

מנקודת המבט של האימהות הבוגרות." 

המחקר שלי בוחן את משמעות התופעה "להיות אמא לאמא"    כחלק מהניסיון ומהחוויה הנשית. המחקר מתמקד על יחסי אימהות-בנות מנקודת המבט של האם.  המחקר מתבסס על ראיונות עם 10 אימהות ישראליות-יהודיות.

כשבת יולדת לכאורה נראה שהאימהות מפנה מקום לסבתאות. לפחות ברמת העניין ובתשומת הלב הגדולה  שניתנת לסבתאות. למעשה ההשלכות וההשפעה המיידית לסבתאות נמצאו ביחסי אימהות-בנות.

עד עכשיו רוב העדויות על יחסי אימהות-בנות הוצגו מנקודת המבט של הבנות, בזמן שקולן של האימהות נשאר שותק. המטרה של המחקר לתת מקום ולהשמיע את נקודת המבט של האימהות. כדי להבין את עולם החוויות הסובייקטיבי שלהן.

בחרתי להציג כאן 2 עדויות מתוך 10 הראיונות שערכתי. השמות של הנשים שהשתתפו במחקר, והפרטים המזהים שונו. העדויות לא מייצגות בהכרח את שאר המרואיינות. אך נוכל ללמוד מתוך העדויות כיצד 2 מאימהות אלו מתמודדות עם הנושאים הבאים:

מיתוסים -  הפער בין מיתוסים, סטריאוטיפים וציפיות מאימהות לעומת המציאות.

עצמיות וחירות במרחב המשותף בין אם לבת, כל מרכיב ביחסים כמו: קונפליקטים, בחירות ופעולות מושפעים מתפיסת העצמי ותפיסת החירות של האם. ובו בזמן הם מגדירים אותם עבורה בכל פעם מחדש.

אהבה ונתינה -  התפיסה של נתינה מכל ההיבטים:  פרקטית, ריגשית ורוחנית, כמהווה את הביטוי של האם לאהבה שלה לבתה.

הדדיות -  כשבת מתבגרת והופכת לאם בעצמהמימד חדש מתווסף ליחסי אם-בת -  יחסים בין שתי נשים בוגרות. שתי אימהות.

מיתוסים

כאשר סיפרתי בהזדמנויות שונות שאני כותבת עבודת תזה על  הנושא: "להיות אמא של אמא" קיבלתי תגובות שונות: 

1. אם בת 40. קרייריסטית, עו"ד, בעצמה אם לשתי בנות בוגרות, אמרה בציניות:

"את צריכה לראיין את אמא שלי. תוכלי ללמוד ממנה איך להיות "אמא".  כשביקשתי הסבר לאמירה תמוהה זו היא אמרה: "אמא שלי חושבת שהיא האמא האולטימטיבית והיא מאוד רחוקה מלהיות כזו."

אני רוצה לבחון את ההנחות המוקדמות שמסתתרות מאחורי משפט טעון זה.

 לעיתים יותר מידי תכופות אפשר להיתקל באימהות ובנות, שעדיין שבויות במיתוס שמכתיב אידיאל אימהי שבלתי אפשרי לעמוד בו: "אימהות אולטימטיבית", "אימהות טוטלית", אימהות ללא תנאי וללא מיגבלות זמן "אהבה ללא גבול" ועוד... יחד עם זה ניתן ללמוד ממקרה זה על חוסר יכולתה של הבת לראות באמה, אשה שפועלת מתוך הקשר רחב יותר מאשר רק אימהות, שמכתיב את התנהגותה.

1. בהזדמנות אחרת שמעתי אם צעירה אומרת"

"אמא שלי לא יודעת להיות אמא"

המשפט הזה מגלם בתוכו הנחה מוקדמת  על קיום "ידיעה" כיצד להיות אמא. שיש פורמולה ודרישות תקניות לתפקיד.

1. דוגמא נוספת היא של אם בסביבות גיל 30. אם לשני ילדים קטנים. שאמרה בכעס:

"כל חיי אמא של נשארה בבית וגידלה אותנו. ועכשיו מכל הזמנים כשאני כל-כך זקוקה לעזרתה, היא יצאה לעבוד."

 הבת, אם צעירה זו, מאוד מודעת לצרכים שלה. מתמרנת בין תחומים שונים בחייה: אימהות, קריירה בהי-טק, עיסוק בספורט תחרותי ועוד... אשה זו אינה מקבלת שגם לאמה יש צרכים משלה והזכות לרצות לממש אותם. ושלאחר שנים רבות בהן הקריבה את עצמה לטובת גידול בנותיה, אמה רוצה למצוא את מקומה שלה בחיים. 

העדויות שאציג לכם ידגימו את הקונפליקטים של אימהות כשהן מתמודדות עם ציפיות אלו. כל השמות והפרטים המזהים שונו.

תפיסה עצמית וחירות שבבחירה.

דרך הסיפור  של מלכה אני רוצה לחדד את הרעיון של יחסי אם-בת מבעד למשקפיים של תפיסה עצמית וחירות שבבחירה.

מלכה מתארת את אהבתה לבנותיה. אני מצטטת:

"אהבה בשבילי זה להרגיש כלפי מי שאני אוהבת כמו שאני מרגישה כלפי עצמי. לאהוב אותם כמעט כמו שאני אוהבת את עצמי. ולהעניק ולתת בלי גבול. בלי חשבון בלי לרצות לקבל חזרה. קבלה בלא תנאים, ויתור, לתת..."

מלכה נופלת לתוך מלכודות שמיתוסים נפוצים וסטריאוטיפים טומנים לנשים. ניתן למצוא בלבול וסתירה פנימית בדבריה. מלכה מתארת  את אהבתה  לבנותיה כפי שהיא מתארת את האהבה העצמית שלה.  באותו הבל נשימה מוסיפה ומתארת חוסר גבולות בינה לבין בנותיה וויתור עצמי, המעידים על חוסר אהבה עצמית. לא רק שמלכה מוותרת על רצון לקבל חזרה. נראה שהיא מראש מתקשה לשמר על זכותה לחיים משמעותים משל עצמה.

במונולוג הבא מלכה מתארת את מערכת היחסים שלה עם בתה:

"אני יכולה לומר שאני מוותרת על דברים מסויימים שקשורים אלינו. אם אני חושבת שהצורך שלהם יותר דחוף יותר הכרחי, אז אני מוותרת. אני מודדת ושוקלת את מידת החשיבות של שני הדברים. אם אני חושבת שהעיסוק שלי באותו זמן יותר חשוב, אני לא אוותר. אבל לאחרונה באמת לא היו מצבים כאלו, שהעיסוק שלי היה יותר חשוב. למשל בימי שני הלכתי קבוע להרצאות מטעם העבודה של בעלי. לאחרונה הבת שלי היתה צריכה ביום הזה לצאת להשתלמות מטעם העבודה, אז אני וויתרתי על ההליכה להרצאות כדי לשמור על הבנות של ביתי.  היה לי חבל. הרגשתי שאני מוותרת על משהו שאני רוצה לשמוע להיות נוכחת. אבל ויתרתי, משום שלבת שלי לא היה פיתרון אחר. היא לא מצאה בייבי-סיטר. זה קצת ציער אותי, שנאלצתי לוותר על ההרצאות. אבל מה לעשות לפעמים יש מצבים שהורים מוותרים.  נכון שההרצאות מאוד עניינו אותי. אבל זה בסך הכל הרצאות לעומת לימודים שלה שהם מאוד חשובים לה. אז אם אני שוקלת סדר עדיפות . אז זה בשביל כיף וזה בשביל צורך של קידום.  אבל אם הייתי צריכה לשקול שני דברים באותו סדר עדיפות.... אם למשל זה כיף שלי לעומת כיף שלה.... אם זה לא פוגע בי במיוחד, למשל יציאה של יום שישי למפגש עם חברים,  שאני יכולה לדחות, והבת שלי מבקשת ממני לעשות בייבי-סיטר, אני מבטלת את היציאה שלי. אבל אם יש אירוע אני לא אוותר.

ביום העצמאות שבו יש אירוע של פעם בשנה ומפגש עם כל החברים לא וויתרנו לילדים.  מאחר ובדרך כלל אני גמישה ומוותרת לה, במקרה כזה שזה מאוד חשוב לי אני לא אוותר. 

 אני יודעת שאם זה יהיה לה נורא חשוב היא תצליח למצוא פתרון. אני חושבת שגם לי מגיע. אני חושבת שבסך הכל אני מוותרת הרבה מאוד שאני מאוד גמישה. אבל יש מצבים מסויימים שגם לי מגיע. והיא צריכה לוותר לי.

נראה מתוך התיאור של מלכה את מערכת היחסים  עם בנותיה, שהיא פועלת שלא מתוך התחשבות בצרכים שלה עצמה והחירות לבחור בין הצרכים שלה לבין אלו של בתה.  מלכה מופעלת על ידי הנחה מוקדמת שיש מצבים שעל הורים לוותר. ואחר-כך מתפתלת ועושה רציונליזציה בכדי להמעיט בערך הויתור שלה. ההרצאה שהיא אמורה ללכת אליה לדבריה, היא רק כיף ...

מלכה קונה שלום בית באמצעות גמישות מירבית וויתור על עצמה. המילה וויתור מוזכרת בטקסט שלה 17 פעמים.  מלכה טוענת שהיא מחשיבה סידרי עדיפות או מצבי חירום. אבל בקריאה של הטקסט שלה נראה שלאמיתו של דבר המצב שונה ממה שהיא מתארת. ויותר מזה כשהיא באופן נדיר כבר כן עומדת על רצונה, היא מפרשת את זה, לא כעמידה על זכויותיה, אלא כוויתור שנעשה על ידי הבת על שירות שהיא מצפה לו שמגיע לה כמובן מאליו.

זה לא שמלכה לא מבינה ומכירה בצורך שלה לתת לעצמה גם כן. רק שצורך זה עומד בקונפליקט עם תחושת המחוייבות ה"אימהית" שלה. וכל זאת למרות שבנותיה בעצמן נשים שמנהלות חיים בוגרים: זוגיות, משפחה, קריירה, לימודים בילויים.

אני שמה לב שתוך כדי הראיון ומתן מרחב למלכה להביע את עצמה, מתן המילים לרגשות משפיע עליה.  משהו מתחיל להשתנות.     אני מוסיפה לצטט את הקונפליקט   של מלכה.

  " ביני לבין עצמי כשאני חושבת על זה, וגם הבעתי את זה פה, שנורא חשוב לי הנושא הזה של המשפחתיות, והאהבה והנתינה.   אני חושבת שהמחוייבות שלי כלפי הילדים, הדרישות שלהם ממני יותר חשובות לי מהמחוייבות שלי כלפי עצמי. אני אוותר על מה שמגיע לי ואתן להם. אבל אני נורא רוצה את שלי, אני רוצה להגיע למצב שיהיה לי גם משהו לתת לעצמי. בגלל זה נורא קשה לי עם זה. מצד אחד אני חושבת שמגיע לי ואני רוצה לתת לעצמי אם זה עצמאות, הישגים. אבל בכל זאת ישנה המחוייבות המשפחתית, שלפעמים צצה פתאום. שפתאום אני מקבלת טלפון מבתי שהיא צריכה אותי דחוף ואז אני שוכחת את המחוייבויות שלי ואני מממשת את המחוייבויות שלהם. אבל מצד שני יש רגעים שאני מרגישה שהגעתי לנקודה שאני רוצה להיות במרכז. הגיע הרגע שגם לי מגיע הפרטיות שלי, והמימוש העצמי שלי ולעשות דברים שכיף לי לעשות אותם. והזמן שלי לעצמי. שני דברים יחד שניהם חשובים לי. ומאז שהילדים יצאו מהבית ובעלי יצא לפנסיה, אני גם קצת הושפעתי מזה. ונראה לי שאני מתחילה שלב חדש בחיים. שעד עכשיו נתנו המון ואנחנו ניתן עוד הרבה מאוד, עד כמה שנוכל, אבל אנחנו צריכים להשתדל מכאן והלאה  לתת גם לעצמנו. כי אנחנו גם מתבגרים. ומתי אם לא עכשיו ניתן לעצמנו גם כן?

מלכה אומרת שמערכת היחסים שלה עם בנותיה הדדית. לדעתי על פי מה ששמענו עד כה נראה שאין התאמה בין מה שקורה במציאות לבין תפיסת המציאות של מלכה.

אהבה ונתינה

על פניו נראה שהקשר אהבה-נתינה הינו קשר ישיר. ככל שהאם נותנת יותר, כך אהבתה לבנותיה מוכחת יותר. ככל שהיא נותנת פחות זה מצביע על כך שהיא אוהבת פחות. האם כך הם פני הדברים? האם הנתינה היא באמת המדד לאהבה? ואם כן, איך צריכות להרגיש אימהות כשמסיבה כלשהיא הן אינן מספיק "נותנות". כשהן לא עומדות בציפיות שהן מציבות לעצמן או שהסביבה מציבה להן כולל בנותיהן? 

הנתינה והעזרה הפרקטית על פי אימהות שראיינתי, מוגבלת עקב סיבות כחוסר זמן, עייפות, עומס יתר, מתח, תשישות, חולשה פיזית שקשורה כבר לגיל מתקדם. או כפי שאמרה לי אחת המרואיינות - שיש כאן גם עניין של ראיה לטווח רחוק. אותה מרואיינת התבקשה על-ידי בתה הראשונה, מתוך 5 ילדים, שהפכה לאם, לעזור לה בכך שהיא תיקח על עצמה לטפל בנכד יום בשבוע. לאם זו יש 5 ילדים. ואם בעתיד, היא לא תרצה להפלות אף אחד מהם, ולתת לכולם באופן שווה. מספיק שהיא תטפל בילדים של כל אחד מהם רק פעם אחת בשבוע, בחשבון פשוט זה 5 ימים בשבוע.

ושוב עולה השאלה: האם ניתן לשפוט אימהות אלו ולקבוע שהן אוהבות פחות את בנותיהן? פנינה מייצגת דוגמא לאם העומדת בפני קונפליקט זה.  

פנינה מתקרבת לגיל 60. עובדת בשני מקומות עבודה בהיקף של משרה וחצי. נשואה, שתי בנותיה אימהות. יש לה 3 נכדות.  זה רק מראה עד כמה היא עמוסה, כמה היא צריכה לתמרן במעט הזמן הפנוי שיש לה.

פנינה מגיעה לסופי שבוע מותשת כשכל משאלתה היא להתנתק מעבודה וממחוייבויות. ובכל זאת יש לה צורך עז לארח את בנותיה, בני זוגן ונכדותיה. כשבנותיה על משפחותיהן מגיעים, הם תובעניים ומצפים מפנינה לשרת אותם. אף אחת לא מציעה עזרה כדי להתחלק בנטל ולהקל מעט על פנינה. יש התעלמות מהנטל הכבד והקושי שמכביד על פנינה.  ועדיין, למרות הנטל הכבד והמאמצים של פנינה לרצות את בנותיה, פנינה חוששת שהיא לא מצליחה לעמוד בציפיות.

פנינה חשה שהציפיה לעזרה ונתינה משרתת את בתה כדרך להעמיד במבחן את גבולות אהבת אימה כלפיה. ומאלצת את פנינה, בשלב זה של חייה, לבחון ולהעריך מחדש את מהות החלק שלה במרחב המשותף לה ולבתה.

אפשר ללמוד על זה מהראיון עם פנינה.

"... זה מתחיל בציפייה לנתינה בלי גבול  אני מרגישה שהיא מתמרנת אותי למקום שאני לא רוצה להיות שם. אם את רוצה להיות איתי, בסדר. אבל אל תעמידי אותי במבחן של כמה אני בסדר. כמה אני משקיעה בקטנה או בך. דרך זה היא בודקת אותי כל הזמן. שם אני מרגישה שאני עומדת למבחן. "

אני מתכוונת שאם הבת יושבת וצריכה לאכול והיא צריכה לנוע בין הצרכים שלה לבין הצרכים של הנכדה, אז, הגדולה מהמקום של הקיפוחי והילדי, אומרת שהיא לא יכולה לאכול. אז אני מוותרת על האכילה שלי ויושבת עם הקטנה ומאפשרת לבת לאכול. סליחה, אז נכון, את פה, אבל אני לא יכולה גם לעזור, וגם להגיש וגם, גם אני רוצה לשבת לאכול. כלומר את לא מפסיקה להיות אמא. אם היא אצלי. לקח לי המון זמן ללמוד. ישר נשאבתי למקומות האלו לעזור. אבל ראיתי שאני לא יכולה  לעמוד בזה. וזה גם לא נכון. הן האימהות והן לא מפסיקות להיות אימהות שם. אם הילדים אצלי, כשהם אצלי, אני טוטל בשבילן. אבל כשגם הן שם, יש איזו ציפיה שאני אהיה גם טוטל בשבילן. וזה לא הולך. הדקויות האלו. הבת הגדולה למשל באה ואומרת: "אמא אולי תחליפי לה? "היא באה אלי אז אני כאילו צריכה לתת משהו. ואני לא מצליחה להגיד לה: לא. בעניין הזה אני לא, סליחה, איזה קטע, זוהי המהות? שאני רק אחליף לה?  המהות היא אחרת. זה העניין היא לא מפסיקה להיות ילדה. אלו עדיין לא יחסים של בוגר-בוגר. אלו עדיין יחסים של בוגר-ילד. אבל. אני גם רוצה להיות במקום הזה כשקשה להן, כשהן מתלבטות עם דברים, להיות אוזן קשבת, לתמוך, לחשוב איתן ביחד.

בואו נראה מה בעצם פנינה אומרת:

פנינה חשה נאלצת להתמודד עם ציפיות ומניפולציות שהבת שלה מפעילה עליה. וזה לא מתאים לה. היא רוצה להיות במקום אחר ולעשות את הדבר הנכון. היא מעוניינת ביחסים שהמהות שלהם מעודכנת ושונה מאשר בעבר. אם בעבר היא חשה בנוח בתפקיד אימהי שמספק שירותים, אז, עכשיו,  בשלב זה של חייה וחיי בתה שהיא כבר אם, פנינה מבטאת צורך לשדרג את מהות הנתינה שלה לבתה. פנינה מעוניינת לעצב את האימהות שלה כמקור לתמיכה ריגשית ורוחנית.

קושי נוסף שפנינה מעידה עליו הוא הקושי לשמור שלא לאבד את חוויית העצמיות שלה.

"והקושי הוא להיות במקום בו עלי לתמרן בין הצרכים שלי ולצרכים שלהן כבנותי.....זה היה מאוד קשה. כל הזמן הייתי בתפקיד. זה קשה כי אני נעלמתי לעצמי. ברגע שהם הלכו פתאום חוויתי את החוויה של להיות עם עצמי מחדש. איזה כיף. זה ממש לא פשוט...... יש לי מוכנות אבל גם יש לי תחושה שאני נלחמת על התחום   שלי. אני פשוט נלחמת בשיניים שישאר לי גם משהו שנשאר שלי. שאני אשמור על השפיות שלי. אחרת אני מתאבדת. אני לא יכולה.....   אני לא יכולה.  וכשאני נותנת אני נותנת באמת מכל הלב. ועם המון השקעה."

על סגנון מערכת היחסים פנינה אומרת:

זה לא חברות טובות. הדדיות גם לא לגמרי. כלומר יש כמובן יותר מיקוד שלי בהן מאשר שלהן בי. אבל יש לויאליות וזה מה שחשוב. יש דיאלוג. אבל הוא לא הדדי מבחינת נתינה. זה נדיר. בת אחת יכולה מאוד להיות ממוקדת בי. לשאול לשלומי להתעניין מה עבר עלי ומה עשיתי. ובת שניה כרגע עסוקה בעצמה ובמשפחתה. זו ציפיה לא ריאלית מהן ומאכזבת. בכל זאת אני שם אמא ולא הבת. הייתי רוצה שיהיה קצת יותר  כאילו מבחינתה שתראה דברים אחרים. לפני הזוגיות שלה זה היה אחרת, היתה הרבה יותר הדדיות.

זה לא שאני לא מרגישה אכזבה. אבל זו לא ציפיה ריאלית.

סיכום

עבודה על התיזה הייתה עבורי הזדמנות לשרטט דיוקן של המרחב המשותף של אימהות לבנות שגם הן אימהות מנקודת המבט של האם המבוגרת מהשתיים.

מהמחקר עולה שמושג האימהות המושפע  מתפיסות ומרעיונות שצבעו תמונה של ציפיות, וחוסר התאמה למציאות.

שכן, המרחב המשותף לאימהות ובנות אינו יכול להתבסס על רעיון מוכתב של מושג ה"אימהות" ועל הרעיון אודות אהבת אם לבנותיה והביטויים של אהבה זו.

אימהות ואהבת-אם כקונספט לא יכול להיות בר שיפוט. כל אם ואם מעצבת לעצמה את האמת הסובייקטיבית שלה. אימהות הינה יצירה בלעדית לכל אם.

אהבת אימהות הינה סובייקטיבית. נתינה כביטוי של אהבה אימהית, יכולה לבוא לידי ביטוי במימדים שונים: פרקטית, ריגשית ורוחנית.

במחקר שלי מצאתי שאימהות חוות תסכול כאשר הן לא עומדות בציפיות לגבי היכולת שלהן לתת במימד הפרקטי. הן חשות שלא רק אימהותן נחשדת ונשפטת, אלא גם אהבתן לבנותיהן מועמדת בספק.

רוב האימהות מגדירות את היחסים עם בנותיהן כהדדיות. כאשר במציאות נמצא פער בין תפיסת האימהות לבין המציאות. הפער יכול להיות מוסבר ביכולת של האימהות לחיות בשלום עם תחושת העצמיות והחירות לבחור.

במחקר מצאתי גם שלמרות שישנן אימהות שמצליחות להשיג איזון והרמוניה בקלות ואחרות נאלצות להיאבק לכדי להשיג את האיזון וההרמוניה. עדיין ניתן למצוא אימהות המנוכרות לעצמן.

אימהות חשות שהצליחו לבסס בהצלחה יחסים מאוזנים והרמוניים עם בנותיהן כאשר הן לא מחוייבות  בשם האימהות והאהבה, להתכחש ולהקריב חלקים חיוניים מחייהן. כמו: עצמיות וחירות, ביטוי עצמי, מיצוי עצמי, ואפילו פנאי. ויותר מזה כאשר האימהות והאהבה שלהן מתקבלות כפי שהן.

אפילוג

כתיבת עבודה זו הייתה עבורי מתנה. מתנה ממני לעצמי. משמעות מתנה זו עצירה. עצירה מודעת שמטרתה ללמוד להכיר לדעת את החווייה האותנטית הנשית של מערכת היחסים שלי עם עצמי דרך הקשר שלי עם ביתי.

הורות כמערכת יחסים מזמנת שיעורים. השיעור שלי היה  לבחון את הרלוונטיות של תפיסות נורמטיביות שנבנו והושרשו והופנמו בי במשך דורות. תפיסות אלו מכילות: נזקקות, ציפיות, ניכור עצמי וסנקציות. למדתי על המקורות, הכוחות, ההשפעות והאילוצים שתרמו להיווצרותן.

שעור זה מטרתו להקדים תהליך של ניעור והסרת תפיסות אלו. להרים את המסך שהסתיר את השקר שביסודן. לעמת אותן עם החווייה הפנימית האותנטית שלי כאישה ואם.

העבודה על כתיבת התזה הסתיימה. אך, עבורי המסע לגילוי עצמי רק בעיצומו של תהליך. אני מודעת לזה שזו עבודת חיים אין סופית. נכונו לי עוד שעורים רבים, התנסויות ולמידה רבה. אני מאחלת לעצמי להשכיל, ללמוד ולהשתנות. להיות אישה מלאה, שלמה, מאוחדת ומאוזנת יותר.

מאחר וזה מסע לחיים, אני ממשיכה ללמוד את התופעה "להיות אמא לאמא", לשאול שאלות ולבחון שוב ושוב איך אני יכולה לחיות באיזון והרמוניה עם החווייה הפנימית של אימהות לאם המכילה בו זמנית: אהבה ונתינה עצמיות וחירות.

את התובנות שרכשתי בתהליך כתיבת המחקר אני מיישמת הן בחיי הפרטיים כאם לאם והן כשאני בוחנת את יחסי עם אימי מהמקום של הבת. אך, לא רק.  יחסים וקונפליקטים הם מרכיב חשוב בחיינו במשפחה ובקהילה.

 וכיום אני מזמינה אתכן - האימהות לאימהות - להצטרף אלי למסע המרתק הזה, במעגל נשים המשלב הבעה ויצירה בהנחייתי.

נילי קוזלובסקי

CreativeTherapy

  03-6767103, 052-4743811

http://www.n-creativetherapy.com/