הרהורים על שלום, בעקבות, פיגוע אחרון ליד כפר יונהפיגוע הדריסה ביום חמישי האחרון, ליד כפר יונה, העלה בי הרהורים על נושא הביוגרפיה האישית.אותן דמויות פנימיות והסיפורים שלהן. אותם סיפורים פנימיים, הנמצאים בתוכנו. הדמויות מבקשות לעשות שלום פנימי. המלחמה בחוץ מטלטלת ומעירה את המלחמות שעברו, אבות אבותינו ואמהות אמהותינו. מלחמות שהספקנו לשכוח במרוצת הדורות. גם את המלחמות שעברנו, במשך חיינו כאן במדינה הספקנו לשכוח. המלחמה האחרונה, שהתחילה ונגמרה לכאורה פתאום… החיילים שממשיכים להיהרג, במבצעים בעזה, כל האירועים האלו, מעירים בנו, את האבל והכאב על מי שמקום קבורתו לא נמצא בעבר. המלחמות מעירות בנו את כל המצבים, בהם אנשים לא הספיקו להיפרד, מאהוביהם שנהרגו או נפטרו ממחלה. המלחמה מעירה את את כל הכעסים על רכוש, שבני המשפחות, היו צריכים להשאיר מאחור, או אדמות ובתים שנלקחו בכוח, על ידי המדינות, מהן ברחו השושלות שלנו. כעסים מתעוררים, על פשעי מלחמה. ילדים שהפכו יתומים. כאב מרעב כתוצאה מחוסר מזון, שנוצר בימי המלחמה. כעסים על פירוק משפחות, חלק מהמשפחה הצליח להתנצל וחלק נהרג מאחור.כל הזכרונות מתעוררים, בכל סיבוב של מלחמה בארץ. כמה אפשר עוד להיבהל, מאזעקות, טילים, כיפת ברזל ופיגועים. כאבי אוזניים, מאזעקות, דופק מהיר, ריצה לממ״ד. הזכרונות מתעוררים בנפש האדם הקולקטיבית.מערכת הדם, בעזרת כדוריות דם לבנות, מגיבה ויוצרת אלרגיות, דלקות, תגובה פיזית, הדומה לחילים פנימיים, שמגינים על הרגשות המודחקים שבנו. רגשות מתפתחים לכאבי שרירים ועצמות. מערכת העצבים נמצאת על הקצה והתחושה הגופנית היא, הישרדותית כאילו דב רודף אחרינו או נמר או זאב.האנטישמיות בעולם מעירה את תקופת היהודים האנוסים. הרעב של סבא וסבתא בתקופת השואה, משפיע עלינו ויוצר רגשות אשמה, על הרעב שנוצר בעזה, כתוצאה מהמלחמה. הרגישות עולה והתחושה שכל דבר הוא סכנה.שלושה ימים חיפשו פה בישוב, כפר יונה את המחבל. רק במוצאי שבת הוא נמצא בפרדסיה בשדות.אנשים מחפשים את האשמים בחוץ, כאשר בפנים, בתוך עולם הרגש, אמהות ונשים מבקשות שלום. נערות שאיבדו את אביהן במלחמות ישראל והיום הן נשים, לא מפסיקות לבכות בתקופה הנוכחית. אישה שאבא שלה איבד את אבא שלו, במלחמות ישראל, מפחדת על בן זוגה שיצא למילואים, כבר תקופה ארוכה.כל הזכרונות האלו מהילדות, מבקשים הכרה, הכלה ושחרור, מכל מרכזי האנרגיה בגוף. מכל המפרקים, העצמות, השרירים והגידים.ברגע שנבין השלום, מתחיל בתוכנו וניישם את השלום הפנימי, נוכל לעצור את כל הרגשות הטראומתיים, עליהם קמה המדינה. ככה נוכל להעביר לילדנו, נכדנו והנינים שלנו, שלום פנימי אמיתי ואז יבוא השלום החיצוני. עלינו ללמוד לחיות בשלום פנימי, גם בצל מלחמה. עלינו ללמוד לשמור על איזון וחוזק פנימי, גם בתקופה מאתגרת זו. כדי להגיע לשלום הפנימי הזה, צריכה להתפתח אמונה פנימית. הכל קורה לטובה למען אחדות אחווה ואהבה. השלום האמיתי הוא רך, חומל, מלטף ומכיל באהבה. *המאמר נכתב בהשראת, מירב שרייבר. *קרדיט לצלמת: יעל פולק