ליוויתי אתמול את הבת הקטנה שלי לרכבת בדרכה להתחיל שירות לאומי בצפון. ההרגשה שלי היתה מעורבת, וכשהיא נעלמה מאחורי המסדרון שמוביל לרציפים, עלו לי דמעות לעיניים. אחרון גוזלי פורש כנפיים. אמא, תחליטי, היא אמרה לי בדרך. אני הקטנה שלך, או אישה? את שתיהן, עניתי לה ולבי עלה על גדותיו. זה לא סותר. את גם וגם. אז הרגשתי קצת עצב והמון הכרת תודה. שזכיתי להכיר את הנשמות המיוחדות האלו שהסכימו להיות ילדי ולהעשיר את עולמי באינסוף גוונים ויכולות ולהוציא מתוכי כוחות שלא הכרתי שהיו בי. כי להיות אמא, זה כוחות אינסופיים שיוצאים מן הכוח אל הפועל שוב ושוב ושוב. קשה לתאר את זה לפני שזה קורה. אלפי פעולות קטנות שבאמצעותן משתקפת גודלה של הנשמה הטמונה בתוכי. וגל עצום של הודיה עלה מתוכי מבין הדמעות. תודה לך בוראי, לאטתי חרש. על העושר והיופי והקושי שהאימהות והנשיות והאנושיות מגלות לי ועוזרות לי לממש את כוחותי הפנימיים. תודה לך על שזכיתי להיות השליחה להביא אותם לעולם, ולראות אותם גדלים וצומחים ופורחים, כל אחד בצבע המיוחד שלו, בבושם שלו, בצורה הפנימית והחיצונית שהוא בא לחדש בעולם. הם המראה שלי המתמלאת כל יום ברסיסי זיו מאירים, כל רגע, רסיס נוסף. ולאלו נוספו, ונוספים כל יום, כל הנשמות האחרות שהכרתי ושאני ממשיכה להכיר, דורות של נשמות האצורים בתוכי, או כאלה המתנקזים סביבי, מבקשים תיקון. אנשים שאני פוגשת בין גל חיים אחד למשנהו – ברמזור, בתחנת הרכבת, בסדנת שיווק – ואנו מחליפים מבט וחיוך המכילים הכרה, הבנה, קבלה. והם מחזירים אלי את השתקפות הידיעה שיש סיבה לחיי ותכלית, ואני משקפת עבורם את מהותם הפנימית החזקה, האיתנה, זו שלא ניתן לפגום בה או לקלקל אותה. אותה שלמות אלוהית שחבויה בכולנו, מצפה להתעורר. מרגיעה ומלטפת, כמו עובר, או גרעין חיטה, המחכה לטיפות היורה כדי להתעורר לחיים. כך הנשמה שלנו, אותו 'חלק אלוה ממעל', הנמצאת בתוכנו בעיבור, ישנה ומצפה שנעורר אותה. וכל יום, כל רגע, הוא הזדמנות לעורר אותה קצת יותר, לתת ליכולת הנתינה שלנו להתרחב ולהתפתח ולצמוח. 

כי האדם עץ השדה