הזמן הוא ספירלה שבתוכו מצויה המודעות שלנו, והולכת וצומחת ומתפתחת. לכל יום בשנה יש את היכולת להשפיע על חיינו. אבל יש זמנים שהם ממש מסוגלים לזה, עם כוח אדיר, עם אור מיוחד, כמו החודש בו אנו נמצאים – חודש אלול. לימים האלה יש יכולת להשפיע על חיינו. אם נתחבר לאנרגיה שלהם, אם נמקד את המחשבות שלנו על מה שבאמת חשוב לנו בחיים, נוכל להתעלות מעל המגבלות, להתקדם למרות העיכובים ולחיות את חיינו נכון יותר, בשקט ועם הרבה מימוש. הימים האלה מאפשרים לנו לראות את המקומות שהתרחקנו מהפנימיות שלנו וגלשנו לחיצוניות. הם משקפים את המקומות שפספסנו, שטעינו, שאיבדנו את הדרך.

בחודש אלול יש כוח מיוחד שמאפשר לנו לחזור לעצמנו האמיתי, שם אנו טובים יותר, יצירתיים יותר, חיים את האמת הפנימית שלנו. צריך לשים לב, אבל, שהימים האדירים האלה יכולים לעבור לידינו בלי שישפיעו עלינו, או להעניק לנו חיים טובים והתחדשות. הדבר תלוי רק בנו.

חשוב לזכור שחודש אלול לא מחכה לנו. הזמן אדיש למעשינו ומותיר אותנו מאחוריו. אני מנסה להשיג אותו, אבל בינתיים, רק משתרכת לי מאחור בעצלתיים, נשארת יותר עם הרצון ופחות עם העשייה. והוא כמו קורא לי: קדימה, שנסי מותניים, תתאמצי עוד טיפה. את רוצה לכעוס? במקום להתפרץ מיד תספרי עד עשר ואז תשאגי. את מדברת עם חברה והיא מספרת לך שבעלה מעצבן אותה? הפעם נסי לפייס אותה ותזכירי לה שחודש אלול, אל תזדהי ותנסי לנחם אותה כשתספרי על הצרות שלך עם בעלך. את מאחרת כרונית? אז רק בחודש הזה נסי להגיע בזמן, ואולי דקה או שתיים לפני. אפילו אם יאחרו לך ותאלצי לשבת עשרים דקות ולחכות, אל תרגישי תחושת החמצה. את נהנית מלראות סרטים? תעשי התגברות קלה, ובמקום לראות כל יום סרט, תדחי את הסיפוק הזה לאחת ליומיים, או לשבוע.

את לא עושה את זה בשביל להיות יותר יעילה או בשביל מישהו אחר. את עושה את זה בשביל עצמך. בשביל להרחיב ולמתוח את הגבולות שלך, בשביל להראות לעצמך שאת יכולה, בשביל לגדול ולהתפתח ולהיות אדם יותר מדויק, מבורר ומאוזן, ובעיקר - יותר טוב.

יש כאלו שלוקחים על עצמם קבלות "קלות", בין אם זה במסגרת "דתית", ובין אם זה במסגרת של "התנהגות אנושית". לדבר בשקט ולא להרים את הקול. לברך ברכת "אשר יצר" בקול ובכוונה. לא להפריע כשמישהו אחר מדבר, ולהשתדל באמת להקשיב לו. יש כאלו שבשנים הקודמות כבר לקחו על עצמם קבלות יותר מסיביות, כמו, למשל, לעצור כשהם מרגישים שהכעס מתחיל להגיע להם לגרון, ולספור עד עשר, או עד עשרים או עד... נראה שככל שהקבלה יותר "כבדה", כך זוכים להתמלא ממנה יותר באור.

נראה שההחלטה הטובה הזו היא הכלי לקבלת השפע, במושגי הקבלה. מודעות היא הסולם שבאמצעותו אנחנו צומחים ומתפתחים, וההחלטות הטובות הללו שמעבירות את הכוונות מרמת המחשבה לרמת המעשה, מרמת הראש דרך הלב אל הגוף, הן שפותחות לנו את הפתח לשפע האלוהי העצום שמחכה לנו. לא מספיק להתכוון לטוב, כמו שמתאר היטב ר' יהודה הלוי בכוזרי. אם הכוונות הטובות האלו לא מגובות במעשים, הן לא ממש מחזיקות. רצוי, עם זאת, לא לעשות החלטות גדולות, כי אם אנחנו נופלים שם, אז אנחנו על הקרשים.

החלטה קלה, קטנה, אבל אמיתית. לשים בקופה מטבע לצדקה בתחילת כל יום, כדי להתחיל את היום בנתינה, או לחילופין, להחליט שלפחות בחודש הזה אני נותנת מטבע לכל פושט יד שאני רואה ברחוב. נקודה.

להשקיע יותר במחשבה אמיתית על מה שקורה לילדים שלי, או לחילופין, להשקיע יותר זמן איכות עם הילדים (אני לא אוהבת את המילה "לבלות", יש בה משהו מוזיל ומזלזל. הילדים הם לא בגד שאנחנו 'מבלים' וזורקים..)

להשקיע יותר זמן בהתבוננות אמיתית על מצבי הפנימי, או לחילופין, להתחיל לעשות משהו חדש שכל השנים רק חלמתי עליו ועכשיו הגיע הזמן לממש אותו. לא להגיד "אחרי החגים". להתחיל עכשיו.

שכל אחד יתבונן מהו הדבר הקטן השייך רק לו ולהתפתחות האישית שלו, שאם הוא רק יעשה אותו, הוא יצא מאזור הנוחות שלו, ופתאום יגלה את גדלות נשמתו. אולי זה להתנדב בבית חולים לשבת עם ילד חולה סרטן פעם בשבוע. או להתחיל להתקשר לדודה מבוגרת שכמעט ולא דיברתי אתה השנה לפחות פעם בשבוע. לא כי זה לפני ראש השנה, אלא כי פתאום הבנתי כמה היא בודדה. או להגיד מילת תודה לאנשי ה"צל" שמסביבי, שאני כמעט ולא רואה אותם – המנקה בחדר המדרגות, הדוור שמכניס את הדואר לתאים כל בוקר, הטלרית בבנק, המוכר בחנות, או לחייך לסתם מישהי עצובה שעומדת בצד השני של הרמזור האדום במעבר החצייה.

משהו קטן שיגרום לי לצאת מעצמי ולראות מישהו אחר, מישהו שזקוק להכלה, להכרה, לקבלה. והמשהו הקטן הזה לא רק מגדיל אותו. הוא מגדיל גם אותי. הוא עושה את שנינו גדולים. והוא לא דורש הרבה. רק קצת מודעות, כוונה, הסכמה והחלטה. לממש. לבצע. עכשיו, בלי לדחות. כי כל רגע זו הזמנה אלוהית לצאת מעצמי ומארבע האמות שלי בשביל מישהו אחר ממני. והרגע הזה שלא פעלתי מהמקום הפנימי הזה, חלף לבלי חזור.

ואולי, אולי, אני יכולה להחליט, שכל יום, לפחות פעם ביום, אני אבטא את הכרת התודה שלי לבורא שרק מחכה למילה טובה ממני. לפעמים אני חושבת כמה שהוא בודד, כמה שהוא זקוק לעידוד ולתמיכה שלי. נתתי לכם כל מה שיכולתי לתת, נראה לי לפעמים שהוא אומר. נתתי לכם חיים, ועולם, וחוקי טבע, ובריות טובות להנות בהן בני אדם. נתתי לכם עיניים לראות, ואזנים לשמוע ואף להריח את כל הבשמים. נתתי לכם יופי וזיו והדר ויכולת הודיה. ועכשיו אני כאן, מחכה לראות מה תעשו עם כל הטוב הזה שנתתי לכם.

ולפעמים, לעתים רחוקות מאד, אני מרגישה את הבדידות שלו, את העצבות, את הכמיהה וההשתוקקות. אני כאן, הוא זועק, ואין איש שומע. תדברו אלי, תצעקו אלי, אפילו תכעסו עלי, רק תתייחסו אלי, הוא אומר. כך הוא ביקש/התחנן מאברהם שיעמוד בניסיונות שהוא שלח לו, למרות שהוא ידע שהם קשים. כך הוא ביקש/התחנן ממשה לבקש ממנו לסלוח לעם ישראל, כי הוא ידע שרק הכוונה של משה, הנברא, תוכל לשבור את מחסום ההחטאה של עם שלם. כך הוא עצר את רחם האימהות של עם ישראל מלהוליד, כי הוא התאווה לתפילתן. וכך הוא עוצר לא פעם את הזיווגים, ההריונות והלידות של נשים שונות שהוא מזהה בהן פוטנציאל אדיר לצמיחה והתקדמות.

וכל השנה - מהי תשובתנו אליו? הוא מקבל רק צליל תפוס או הודעה של "אין קליטה". אני עסוקה מדי בבקשה, אז אל תפריע לי עם האמת שלך. לא עכשיו, לא כאן, לא בגלגול הזה. והוא נשאר נזוף ועצוב בפינתו.

אז אולי ההחלטה הטובה של החודש היא ש"אני לדודי, ודודי לי". אני אפנה זמן רק בשבילך, אהובי. אדבר אתך, אבכה אתך, אכעס עליך, אודה לך. כל יום  אפנה זמן איכות רק בין שנינו. שלא תהיה עצוב ובודד כל כך. כל יום אחייך אליך ואגיד לך כמה שאני מכירה תודה על כל מה שקיבלתי השנה, כי גם הדברים הקשים שחוויתי באו ללמד אותי שיעור חשוב ולעזור לי לצמוח.

אז אם נשארו לי רק 17 יום עד סוף השנה הזאת, אני מחליטה, ברגע זה, בלי נדר, לנצל אותם למפגש יומי של רגע, או עשר דקות, או חצי שעה, אתך, אתי, עם החלק האלוהי שבתוכי. לפגוש את כל היופי והכאב, כל הנצח והחולף, כל ההוד והכיעור הפנימי שלי, כל הפחדים והאומץ להתגבר עליהם. להתבונן במראה ולראות אותך שם משתקף לעברי, עם כל עוצמותי הנעלמות. לחייך אליך ולהרגיש את לבי מתרחב בקרבי. כי אתה אני, ואני בתוכי. ואולי, לרגע אחד, אפילו אתעורר לגדולתי.