פרשת שופטים מתארת את המבנה האולטימטיבי של חברה מתוקנת לפי התורה. חברה כזו מבוססת על ארבעה רבדים בה, כשהרמז לקיומם הוא המילה "משכן" = ראשי תיבות: מלך, שופט, כהן ונביא. לגבי המלך נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים, יז', טו') - מי שבוחר את המלך הוא ה', לא העם. ומלך זה חייב להיות אמתי ומוסרי, על מנת למשול בצורה הוגנת ונכונה על נתיניו. לגבי השופטים נאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק." (דברים, טז', יח'). גם כאן, עיקר עבודת המשפט היא "משפט צדק", וזאת לפי אמות המידה שהתורה קובעת, ולא האדם. הכהנים הם עובדי ה' הפשוטים, שלא מקבלים נחלה בארץ ישראל, כי ה' הוא נחלתם, והם מתקיימים מהתרומות והמעשרות שהעם נותן להם. והנביא חייב להיות נביא אמת, כשהמבחן לאמיתיותו הוא אם דבריו מתקיימים, ואם הוא מעודד ודוחף את העם לעשות את דבר ה'. כל אלו הם מנהיגים האחראים לטוב ולצדק של נתיניהם, ומתקיימים בזכותם. להיות מנהיג, אומרת לנו התורה, זה לא דבר קל. אתם כאן בשביל נתיניכם, היא מזכירה לנו, לא להפך. כמה יש לנו עוד כחברה ללמוד ולתקן בנושא...