טוב, דחיתי את הנושא הזה כבר מספיק זמן... השבוע אני רוצה לדבר על דחיינות :) :)
החדשות הטובות הן שיש שני סוגים של דחיינות, יש דחיינות טובה ויש דחיינות אעפס פחות טובה.
דחיינות טובה היא דחיינות שבאה כחלק מתהליך יצירתי, כמו כתיבת ספר, ציור או הקמת עסק. אם אנחנו נעזוב את אותה יצירה ונחזור אליה שוב לאחר כמה ימים ועשרות סרטונים מצחיקים של חיות ביוטיוב, אנחנו נראה את אותו הדבר בעיניים טריות ויעלו רעיונות חדשים או חידודים ושיפורים לרעיון הקיים וזה יהפוך את היצירה שלנו לטובה יותר. זהו חלק חשוב בתהליך על מנת לקבל תוצר מוגמר, מגובש ומעובד היטב.
לעומת זאת, הדחיינות מהסוג השני, היא דחיינות מחבלת (לא דעאש, אבל כן יש מצב שיעופו ראשים) שבו יש לך דדליין אבל באופן מודע ופעיל אתה לא ניגש לבצע את המשימה ולהשלימה. אך לאמיתו של דבר הדחיינות מהסוג הזה היא דחיינות שבאה בכלל כמנגנון לשחרור לחץ. אנחנו בדרך כלל לחוצים מדברים כמו כספים, בריאות לקויה של הקרובים אלינו או גירושין (או טרום גירושין), שבדרך כלל לא קשור למשימות המיידיות שלנו לביצוע. ומה שקורה בפועל שאנחנו לחוצים ממשהו עמוק יותר מהמשימה שעומדת לפנינו, המנגנון שנכנס לפעולה הוא הדחיינות כי המוח שלנו כרגע מלא בדברים אחרים ולא יכול להתמודד ולהתפנות למשימות היומיומיות שלנו וכך עובר הזמן. סטרס מוביל לדחיינות, דחיינות מביאה אותנו לכעוס על עצמנו, זה מגביר את הסטרט וחוזר חלילה. כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להבין מה המקור האמיתי של הסטרס ואז הדבר השני שנדרש לעשות לעשות זה לסלוח לעצמנו. לכן צריך לפעול מיד לפני שהדחיינות נכנסת לפעולה, אז לאחר שהבנו על מה אנחנו לחוצים אנחנו סולחים לעצמנו ואז לצאת לפעולה, אפילו של חמש דקות וזה יוציא אותנו מהמעגל.
ולסיום פרט טריוויה משעשע:
המילה העברית לסטרס היא עקה ואחת הדרכים הטובות ביותר לשחרר לחץ היא לצעוק. צא-עקה. צעקה.
אז עכשיו שסיימתם לקרוא את הפוסט הזה, תסלחו לעצמכם ותחזרו לעבוד :) :)