בשנים האחרונות בשיחות עם אנשים אני נתקלת יותר ויותר במשפט "די. שילמתי את חובי לחברה". בין אם מדובר על ילדים/תואר/עבודה נחשבת, יש הרבה מאוד משקל שעומד מאחורי המשפט הזה, והוא כולל בדרך כלל את החברה הישראלית, קרובי משפחה, הורים וכמובן מה יגידו השכנים. הלחצים המופעלים עלינו, בין אם במודע ובין אם לא, מקשים עלינו לקבל החלטות מהמקומות הנכונים ולעיתים קשה לבודד מהו הרצון האמיתי שלנו בכל זה. וכך אנו מוצאים את עצמנו בתוך חיים שלא שלנו, מקיצים לפתע בבהלה ופשוט רוצים לרדת מהרכבת כי גילינו שהיא מובילה אותנו לכיוון הלא נכון. (התחנות בארץ די קבועות: תיכון, צבא, טיול, לימודים, בית יהושע, עבודה, חתונה, ילדים, משכנתא)
בדרך כלל למשפט הראשון מתלווה גם "עכשיו תורי, לעשות את מה שאני באמת רוצה", ויש אנשים שבאמת יודעים מה הם רוצים ותמיד בערה בהם אותה להבה של ידיעה. אבל רוב האנשים לא יודעים, נסחפו כל כך רחוק שכבר לא רואים את היבשה או אפילו לאיזה כיוון להסתכל. לפעמים אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים אבל אנחנו יודעים בוודאות מה אנחנו לא רוצים, וזו התחלה. הנקודה החשובה ביותר היא האם יש רצון לשינוי? כי אם יש רצון, יש דרך.
זה מזכיר לי ציטוט שאני מאוד אוהבת של הפילוסוף הסיני לאו דזה: "טוב יותר להדליק נר מאשר לקלל את החושך". המקום הפסיבי הזה שנוח לנו כל כך להתבוסס בו (יש כמובן את המצטיינים שגם חופרים שוחה ובונים ביצורים). עם כל הכבוד למקום "הנוח" הזה, עכשיו זה הזמן לפעול, לנער את הנפטלין משמיכת החלומות שלנו ולצאת לדרך. 
בשנתיים האחרונות אני מתווה לעצמי דרך, תוך רצון אמיתי וכן להבין מה אני באמת רוצה, במה אני טובה ומה אני יכולה לתת. כל החפירה העצמית נשאה פרי ובימים אלה השקתי את אתרי החדש בעזרתה של נעמה שפירא המדהימה (הצילומים של שתינו, האיורים שלה) www.hagarezov.com. עברתי עוד תחנה בדרכי העצמאית ועכשיו אני בדרכי לתחנה הבאה, כולם מוזמנים לעלות איתי, זה הזמן להוציא לאור את התכניות שדחפנו לפני שנים עמוק למגירה.
All aboard!