אני מלווה אשה מיוחדת במינה, ניצולת שואה בת 89 שחיה עם דמנציה מזה כ- 5 שנים.

אוו... דמנציה אהובה, כמה את טובה אלי, נותנת לי לשכוח את כל הרע שבעולם, את הפרידה מבעלי היקר שהיה כל עולמי. אני חיה בשלום עם עצמי ועם הסביבה שלי, מתמסרת למטפלים שמסביבי בחיוך משלים ומקבל.

כל מי שמטפל בי נהדר. כולם טובים אלי. אני אוהבת אותן מאוד.

לפני חודשיים נפרדתי מאחת מהן, היא נסעה למשפחה שלה. היה לי קשה כנראה. ככה אומרים לי, ואז הגיעה אחת אחרת. היום היא נסעה שוב, וההיא חזרה- איך קוראים לה? אני לא זוכרת. אני לא רוצה שזאת תיסע, היה לי טוב איתה. אבל מה לעשות? זה לא תלוי בי. אני דומעת ואומרת לה- היה לי טוב איתך, ורוצה שהיא תישאר אבל השניה כבר כאן וקצת נעלבת ממני שאני עצובה. 

חוויה שחוויתי היום בביקור בית, היה מאוד מרגש. 

לפני חודשיים נכחתי בפרידה מהמטפלת שנסעה לחופשה, ד. היתה עצובה ומוטרדת, חששה איך תסתדר בלי ס. האהובה שמטפלת בה כבר כל כך הרבה שנים.

היום ס. חזרה . כנראה שציפתה לקבלת פנים חמה יותר אבל ד. היתה מרוכזת רק בל. המטפלת שהחליפה במשך חודשיים. היא חיבקה אותה ולא רצתה שתלך. ס. התאכזבה והתנהגה כאילו ד. ילדה קטנה, ניסתה למשוך את תשומת ליבה בעזרת קולות רמים וצהלות שמחה אבל ד. לא "קנתה" את זה. היא מבינה למרות האלצהיימר של. נעלמת לה שוב.

כנראה שההתקשרות במצב זה היא פשוטה כמו אצל ילדים קטנים. נקשרים למי שנמצא כרגע בסביבה ולמי שנותן ומספק את הצרכים. 

מה אני למדה מזה? אין קביעות אובייקט. מבחינת ד. (המטופלת) ס. היא אדם חדש שהגיע לסביבה. כל הקולות וההצגות שהיא עושה כדי למשוך את תשומת הלב של ד. מיותרים.

עוד נדבך בהדרכה למטפלת הזרה שנוסעת לתקופה ארוכה. 

המפגש הבא יהיה כפי הנראה מפגש חדש. צריך להתחיל הכל מחדש.

לא פשוט למטפלת. גם לא לבני המשפחה ובמיוחד לא למטופלת שכל כך חשובה לה הקביעות

אפשר לקבל סיוע ותמיכה , פנו, אל תשארו עם זה לבד.

באזורים כמו להבים, מיתר, עומר, אופקים, ובכל אזור הדרום