בבוכארה יש המון דוכני מסחר עם כמויות אינסופיות של כל פריט בכל גודל: שטיחים, צעיפים, כובעי חורף, כיפות בוכאריות, מגנטים, תמונות, ובעיקר עבודות יד מקומיות: קרמיקה, מתכת רקועה, סכינים ומספריים, עבודות עץ קטנות, כלי נגינה ובגדים. לא לחינם היתה זו תחנה ראשית על דרך המשי בין סין והמערב. 

המקומיים כל כך דוגלים במסחר שאפילו ליד כס המלך המוזהב בחצר האמיר במצודת ארק יש שורה של דוכנים (בתמונה). אי שם בעבר בוכארה היתה מרכז אקדמי מוסלמי מפואר עם עשרות מדרסות עם מחקר ולימוד גם של מתמטיקה ואסטרונומיה בנוסף ללימודי האסלאם. אבל מקומות הלימודים המפוארים הפכו כמעט כולם לחצרות מסחר של התוצרת המקומית והמיובאת במסווה של מוזיאונים. 

במדרסה של אולוגבק הכניסה אותנו השומרת לחלק של המסגד בו התפללו 40-50 תלמידים בזמן לימודיהם... וחצי דקה לאחר מכן הראתה את מרכולתה הטקסטילית. נקבה במחיר 10 דולר לאירופאים על ציפית רקומה מסורתית ושאלה מאיפה אנחנו. 

היא שמעה "ישראל" ואמרה מייד "חמש" בעברית. זה המחיר לאוזבקים מקומיים ולישראלים. אחרי מחקר קצר התברר שגם להודים, צרפתים, ספרדים ואיטלקים. לעומת זאת גרמנים משלמים 10 דולר כי הם קונים תמיד רק פריט אחד. ואמריקאים משלמים 10 דולר כי יש להם הרבה דולרים.

במרחק של מספר מטרים ממנה עמדה מוכרת אחרת שנקבה תחילה במחיר הבסיסי וירדה מיד למחיר ההנחה בלי הרבה תובנות גאוגרפיות. אבל כבר קנינו אצל זאת שהעניקה גם הנחה וגם סיפור.

רוצה שאעזור לך לכתוב את הסיפור שלך? 050-4308958