לפעמים מגיע הרגע שבו אנו נאלצים "לעדכן גירסה " וגם משפט אחד של הילדים שלנו, יכול לשלוח אותנו ממש רחוק , לדרך שלא חשבנו עליה כלל.

כשהילדים שלי היו בגיל ההתבגרות , לא היה קל איתם , הייתי במסלול של לימודים אקדמיים ובדרך לכתיבת התיזה ואפילו חשבתי על הדוקטוראט , אבל אז הבנתי שה"דוקטוראט" שאני באמת צריכה לעשות הוא על החיים הפרטיים שלי , כי היינו בעיצומו של טיפול זוגי , שבו הבנתי ש"כלו כל הקיצין" ושאני לא יכולה להמשיך עוד .

זה סיפור בפני עצמו שעליו לא אספר כאן , אבל אני זוכרת שכשחלמתי להיות אמא , ידעתי שהדבר האחרון שאני מוכנה שיקרה הוא שסיפורים שלי מהעבר יכנסו להורות שלי.

ידעתי בדיוק מה אני לוקחת מהבית שלי ומה בשום פנים ואופן אני לא רוצה להכניס לבית שלי ולהורות שלי .

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד , איכשהו מצאתי את עצמי במלכודת של האשמות , בשל מחלוקת קבועה עם בן זוגי , לשעבר ,על דרכי החינוך של הילדים שלנו .

ואם אז היה לי את מי להאשים בדרכי חינוך שגויות , ברגע שנפרדנו , נשארתי שם מול הילדים לבדי , ואז קרו כל מיני דברים שלא ציפיתי להם.

נאלצתי להתבונן גם על עצמי ולזהות את אותם המקומות בהם גם לי יש חלק .

כבר לא זוכרת מה היה המשפט שאמרתי לבן שלי , אבל כן זוכרת את התשובה שלו שהייתה כמו סטירת לחי מצלצלת .

" אמא , אם אין לך משהו טוב להגיד , אז אל תגידי כלום "

התגובה שלו בעטה אותי פנימה אל תוך עצמי , דחפה אותי להתחיל לימודים אחרים - בהם כל עבודה או מחקר מתרכזים רק במי אני באמת .

זהו מסע שאף פעם לא נגמר , הוא התחיל באדלר , באימון אישי וממשיך עד היום .

לקח לי זמן להכיר את עצמי ולהישיר מבט אל הילדות שלי ,לתת מקום לכאב, לבלבול, לאשמה ולפחד ולעיתים גם לחוסר הבטחון ולצאת מהם לדרך אחרת בצעדים קטנים ומשמעותיים..

בגיל ההתבגרות , הילדים שלנו מאתגרים אותנו ומפעילים אצלינו טריגרים מאד חזקים וזה לא קל , כי דווקא שם יוצאים המשפטים שהבטחנו לעצמינו שלא ייצאו.

אבל גיל ההתבגרות הוא גם הגיל שבו הילדים שלנו שולחים אותנו לעשות "עדכון גירסה" וללמוד משהו שעוד לא ידענו .