היום אנחנו עומדים בפתחם של שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז ל ט' באב.

כל יום במעגל השנה מבחינתי, הוא יום של מחשבות, של הסתכלות פנימה ושל סיכומים.

סיכומים אישיים ומחשבות פרטיות כמו גם כלליות ,- שייכות לכלל הציבור. 

על אחת כמה וכמה כאשר שוב האבל והעצבות מחכים בפינה.

חשבתי לי היום שכבר 2000 שנה אנחנו בוכים על חורבן הבית.

2000 שנים ונראה כאילו אנחנו אוהבים לבכות.

האם זו הדרך? האם כך צריך לנהוג?

אנשים פרטיים שעברו אסונות ומשברים השתקמו רק לאחר שהחליטו להפסיק לבכות, שהחליטו לחדול מרחמים עצמיים (אכלו לי, שתו לי,) ולמרות הקושי התחילו לחשוב חיובי.

ברמת האומה, ראינו שמי שבכה, עדיין בוכה...

מי שהחליט לעשות מעשה, ולא להשאר כאבותיו בגלות, ניצל מדינה של גרמניה, ניצל מעונש גלות ארצות ערב ואף סלל דרך להקמת המדינה.

הבכי הוא סמל לשימור המצב הקיים.

לעומתו, המחשבה החיובית והכוונה לעשיה יביאו לשינוי המיוחל.

לדעתי, כדאי להתחיל להודות על הטוב שיש לנו היום.-

מדינה, שפה, שפע גשמי ורוחני.

מתוך כך נכניס עוד חיובי לחיינו ונשנה את ימי בין המיצרים לימי שמחה .

הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, קרא לפני שנתיים במאמר באינטרנט, להפסיק לבכות בתשעה באב.

אני מסכים איתו.

אין מצוה להתאבל על המקדש, יש מצוה לבנותו.

מה צביון יהיה לו, זה נושא לפוסט נוסף, אבל כדי לשקם יש צורך להתעשת ולעשות.

לעשות לנו הרגל לאהוב כל אחד ואחת כאילו הוא עצמנו ובשרנו וכמו שכתבתי  לפני כמה שורות. להכיר תודה על כל הטוב שיש לנו היום.

כל הברכות וכל הישועות,

מרדכי.