עולם ונעלם

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג' ו')

רבי שמעון בר יוחאי שואל בספר הזוהר על הפסוק הנ"ל כיצד ידעה חוה לפני נגיסתה הראשונה בפרי עץ הדטו"ר (הדעת טוב ורע) את  תכונותיו?

ומסביר רשב"י שטרם חטאם אדם וחוה היו ברמה רוחנית מאד גבוהה שאפשרה להם להיזון דרך תקשורת של ראיה. שום דבר לא נעלם.

לאחר חטאם, ירדו ברמתם הרוחנית לא רק אדם וחוה אלא כל הבריאה התערבבה בטוב וברע. מכאן ואילך, אנרגית המזון כוסתה בכיסויים ובקליפות והיא מעתה נזקקת ללעיסה כדי לברור הטוב.

אז גם, לפי הסיפור המקראי, החלו אדם וחוה "להעלים" עצמם תחת מעטה בגדים.

בתלמוד (נידה ל' ע"ב )כתוב:"דרש ר' שמלאי:      

למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס שמקופל ומונה, ידיו על שתי צעדיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו. ופיו סתום וטבורו פתוח. ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. ואינו מוציא רעי (צואה) שמא יהרוג את אמו.

כיון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת".

ברם, אין ר' שמלאי מסתפק בתיאור הפיזי, ההולם להפליא את הידוע לנו כיום בעקבות צילומי הרנטגן המשוכללים אלא מוסיף תובנות רוחניות עמוקות למצבו של העובר באותם ימים:

"ומלמדין אותו את כל התורה כולה...

וכיון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה...

לכאורה יש לתמוה: אם רוצים שידע את התורה  מילדותו מדוע משכחין אותה ממנו, ואם רוצים שלא ידע וילמד בעצמו מדוע מלמדים אותו במעי אמו?

ודאי סוד גדול מונח כאן.

חכמים מבקשים לומר לנו ב'שפת הקודים' שאמנם אדם לעמל יולד ועל האדם לעמול(אותיות עלום) בתורה במהלך חייו ולגלות את כל שנעלם לו בבחירתו החופשית.

כל הברכות וכל הישועות,

מרדכי.