זה נכון שיושבים במקום חשוך, מתרגלים ואז מוצאים את נקודת האור שמאפשרת לראות מתוך החושך.

ככה זה גם בחיים, שנים רבות הייתי שם וכן למדתי שמתוך החושך אפשר עדיין לשרוד ואפילו להתפתח.
אך האם זו הדרך?

שישבתי בחושך חשבתי שאולי זו המציאות שנפלה עלי ואז הגיע הרגע שהבנתי שזה בסדר, אני לא צריך יותר אור.

עצבות, כעס, אשמה היו רק חלק מהיום יום שלי אך אלו לא תמיד הוכיחו את עצמן שמועילות. ההפך, הייתה לזה השפעה ששיתקה אותי וגזלה ממני את החיים, מנעה ממני מלמצוא פתרון.

אני פחות יכנס כאן למה כדאי לעשות אך כן אחדד שיש את אותם האנשים שברגעים אלה מוצאים את הדרך לפרוץ קדימה ויש את אותם אלו שמשתתקים או הופכים להיות מתוסכלים תחושה של כאב, סטרס, חוסר אנרגיה.

עלהם אני מדבר, הרבה פעמים שמגיעים למקומות האלו שותקים, לא משתפים בתחושות וברגשות ואלו כמו דבק מגע הופכים להיות גמישים אך מספיק חזקים כדי להשאיר אתכם שם, בלי יכולת להשתחרר, יתכן שמצלחים לראות מפעם לפעם את האור, אך ממש לא ברור איך ממשיכים.