סרטה של הבמאית הגרמניה דוריס דוריי, המושפע מ"סיפורי טוקיו" של אוזו.
הסרט מספר סיפורו של רודי, גבר בגיל העמידה, שאיבד את אשתו, למרות שהוא זה שחלה בסרטן, ואשתו, בשל אהבתה, הסתירה ממנו את המידע הזה .

הוא נוסע ליפן , שם מתגורר בנו ,וביקורו בטוקיו הופך למסע של חשבון נפש ותיקון לגבי יחסיו עם אשתו טרודי, שגילתה משיכה לריקוד ה"בוטו" ,ותמיד רצתה לנסוע ליפן.

כוחו של הסרט אינו רק בחשיפה של התרבות האקזוטית, ובמוטיבים הקשורים בה: הצילומים היפהפיים של פריחת הדובדבן , הר הפוגי' ,ובקסם של ה"בוטו" אלא באוניברסליות שלו. הסרט מציג באופן ריאליסטי, ומעורר הזדהות יחסים במשפחה: יחסי הורים וילדים בוגרים, מתנכרים ו"עסוקים", ויחסים זוגיים, שזוכים לתיקון לאחר מותו של אחד מהם.

בטוקיו, רודי פוגש  נערה שרוקדת את  ריקוד ה"בוטו" (שפירושו המילולי ביפנית: ריקוד צל) כמחווה של זכרון לאימה המתה, ודוקא עם הזרה, הצעירה ממנו, שלא דוברת את שפתו, הוא מצליח לייצור קשר טוב יותר מאשר עם אחד מ-3 ילדיו.

אומרת הבמאית: "בוטו עוסק באור וצל, חיים ומוות, השמחה הופכת לכאב לפני שהופכת לשמחה שוב. זה היה משהו שמעולם לא ראיתי. הריקוד ...הביא אותי למודעות לנוכחותו של המוות בחיים של כל אחד מאיתנו."

יש לציין, כי דוריי עשתה את הסרט לאחר מות בעלה, שהיה הצלם של סרטיה.

סרט שכולו חווייה מענגת בעת הצפייה בו,ובנוסף לכך-מעורר מחשבה על החיים והמוות ומה שביניהם.