כשהוא אמר: אתם רואים מגדל של חברת ביטוח אבל ברגע שהדלת נפתחת אתם נכנסים ורואים אנשים.

ולמה זה מרגש אותי? כי בעולם המקצועי שלי, אני רואה שני סוגי אנשים:
אלה שהם יזמים, שיודעים להזיז הרים ולבנות בתים, אבל לא יודעים עד כמה הלקוחות שלהם סובלים,

והאנשים הפרטיים (עמית או דורון או ליאור או כל שם אחר שמתאים לדעתכם להכניס כאן), שקונים דירה ולא מסוגלים לראות כמה חרא היזם אוכל עד שהוא מצליח למסור להם מפתח ורק בטוחים שהוא עושה הכל כדי לדפוק אותם.
והם מרגישים לבד.

לא משנה שיש מאות ואלפים מהם,כי הם כל כך שקועים בהתמודדות הפרטית שלהם.
והדרמה מגיעה לשיאה כשהם מקבלים חשבון מהיזם ולא מבינים איך הדירה שלהם התייקרה ב-40 אלף שקל.

אז הם שולחים מייל ומבקשים הסבר, אבל לא מקבלים תשובה. וגם אם מישהו ענה להם, הוא לא יודע להסביר את החישוב, כך שהם נשארים באותו מקום.

כי אם לא עונים לך ולא מרגישים אותך ומשאירים אותך להתמודד לבד עם מיליונים, אתה במצוקה שלך, אין לך יכולת לראות את המצוקה של היזם.

ואני רוצה לפתוח רגע את הדלת אל מה שקורה אצל היזם: הכי בטוח לו להיצמד לחוזה הכתוב, כי לכל מילה שנאמרת יש משמעות משפטית והרבה כסף, ולכן עבורו זה כאב ראש לדבר איתם, הלקוחות שלו.

וככה כולם מרגישים לבד.

וזה כל מה שאני רוצה לשנות: לייצר את התקשורת הזו בין היזמים ללקוחות שלהם, האנשים שקונים מהם דירות.

לפעמים אני עושה את זה מהצד של היזמים - מתקשרת ללקוחות שלהם ועוזרת להבין את דרישת התשלום ולבצע את התשלום

ולפעמים אני מלווה אנשים שקונים דירה - וצריכים מישהו שיעמוד איתם מול היזם ויעשה סדר, דומה למה שיועצי משכנתאות עושים מול הבנק.

וזה מה שמרגש אותי, שאם בהתחלה אני יושבת כמו ילדה ורואה שני צדדים בחוסר תקשורת שרק רבים אחד עם השני, כשאני נכנסת לתמונה אני מצליחה להביא פתרון שכולל הבנה הפיננסית ותכנה ודיבור על הכסף. אבל בעיקר את היכולת הזו לראות את האנשים בשני הצדדים של העסקה ולהתעקש שהם צריכים לדבר.

שזה הכי פשוט והכי נכון.