זה טעים מה שאת עושה ?
- זה היה באחד הקורסים בהם השתתפתי.אחת המשתתפות הביאה עוגה ועוגיות לטעימה. זה היה גם בשביל הכיף, וגם סוג של מהלך שיווקי כיוון שבסופו של יום היא גם קיוותה למכור אותן למשתתפי הקורס.אנשים טעמו את העוגה והעוגיות.כולם דאגו לומר לה כמה זה טעים להם.לי,שלא בנוכחותה הם אמרו שזה ממש לא.. היא נתנה לי לטעום, הרבה בשל ידיעתה שאני קונדיטורית מצרפת ובשל כך מאוד רצתה לקבל את חוות דעתי.לצערי, היה לי מאוד קשה לענות לה-בקושי הצלחתי לבלוע.. זה היה מאוד יבש וגם די חסר טעם.. חשבתי לעצמי... "היא לא טועמת את מה שהיא מכינה" ?? או... יכול להיות שזה באמת טעים לה??...כילדה, אני זוכרת את עצמי עושה כל מיני יצירות מוזרות. אחי הקטן היה הטועם..זה היה פשוט: כל מה שיצא לי מהידיים היה לו טעים. (היינו ילדים...) עם הזמן, הלכתי ללמוד אפיית לחם וגם קונדיטוריה. מה שהכי אהבתי היו הניסיונות בבית.זה המקום להודות שלא תמיד יצא יפה.. אבל תמיד נהניתי לעשות ולקבל את הביקורות של הסובבים אותי. עליתי לארץ, פגשתי את בעלי והוא הפך ל"שפן הניסיונות" החדש שלי..לשמחתי, בדומה לי, הוא תמיד דאג להדגיש איפה ניתן לשפר ונתן משוב כן ואמיתי.אחרי מגמות השיפור המתמיד באו השאלות: מתי את מתכוונת לפתוח עסק מהדבר הזה??!!תמיד פחדתי.. עוגה בשבילי, זה רגע קסום. זה מתחיל בעיניים. המבט הזה על העוגה, הרגע שבו חותכים אותה..הרגע שהיא על הלשון.. כבר אז, יודעים! רך ונימוך ? או סוג של קרש... והביס הראשון...רגע השיא.. לסגור את העיניים כדי להרגיש את כל הטעמים.. למשוך את הרגע הזה עוד ועוד זמן..!כל עוגה חדשה שאני מכינה מקבלת יחס אישי...נשמע מוזר?..ממש לא. אני מנסה, משפרת,משנה,מוסיפה, עד שאני מגיעה לרגע הזה שבו אני מרוצה מעצמי ומעוגה..ואז יש לי פנל של "טועמים". כאלה שלא מפחדים לומר לי שלא טעים להם.אחרי שהעוגה עברה את כל מבחני הטועמים ובוצעו בה כל השינויים הנדרשים (כן כן... גם זה קורה... :) ) אז היא מוכנה לצאת למכירה. רק אז!למה רק אז?כי בסופו של דבר, הבסיס של מלנישס זה יותר טעים מיפה לא ? ויפה, זה חייב להיות...בתיאבון..
מלנישס
העסק נסגר