חלומות כדרך חיים-חלק ב'  

נישארתי נפעם מהשיחה ההיא, והשיחה הזאת עדיין מלווה אותי, כי ידעתי שמה שהוא אמר לי נכון, ושלטוב או לרע אני אדם שהולך אחרי חזון, אחרי חלומות שקיימים רק בראשי ומתעקש לפעמים להיות קצת דון קישוט שנלחם בתחנות רוח כדי להגשים אותם. אבל, הסיבה שזה קורה לי זה לא ביטחון עצמי מופרז, או יהירות , או עקשנות עיוורת. הסיבה שזה פשוט קורה לי ושהליכה אחרי חלומות זו דרך החיים שלי, נובעת מדבר אחד פשוט, קיבלתי מתנה גדולה מאלוהים, יש לי דימיון מטורף בעוצמתו, ואני יכול לראות עם עיניים פתוחות את דקי הדקויות של כל סיטואציה, אדם, או מקום שארצה לדמיין, ואני רואה זאת באופן מוחשי ביותר עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, וכשאתה חי עם כישרון מולד כזה אתה רוצה לעשות כמה דברים:

א. לחלוק עם העולם את הדימיון שלי, שאנשים אחרים יוכלו לראות איזה דברים מרהיבים ראיתי בעיניי הפנימיות. ומכאן ההבנה שבאה לי בגיל מאוד מוקדם, שאני רוצה להיות בימאי סרטים.

ב. כשאני רואה דברים בדימיוני באופן כל כך ברור ומוחשי לחלוטין, אני פשוט רואה איך הדברים הללו ירגישו לחיות אותם, ומשום שהם נחווים אצלי כה אמיתיים כמציאות עצמה, אני פשוט לא יכול להתעלם מהדחף להגשים את החלומות, כי בתוכי הם אמיתיים. וכך הגעתי כל הדרך עד להגשמה בהוליווד הרחוקה, נישא על כנפי חלום שחי רק בתוכי.

מה שהחבר שלי לא הבין, זה שאני לא באמת בחרתי את התנהלותם של חיי, אולי כן במובן רוחני ופילוסופי עמוק, אבל בעצם מבחינתי לא הייתה לי כל ברירה אחרת.

לא הייתה לי ברירה אחרת כשנסעתי אחרי אהובת ליבי לשעבר, עד לצד השני של העולם, וגרתי בווירג'יניה המערבית,באיזורים במרכז אמריקה שיכולים להיות מוגדרים או כג'ונגלים פראיים למחצה, או להזכיר עד היום את סיפוריו של האקלברי פין ושל תום סוייר, גיבורי סיפוריו של מרק טוויין. כל יום ראיתי את אוניות הפחם הקטנות חוצות את נהרות העד הללו, למרגלות יערות עד מרשימים, וממש יכולתי לראות את האקלברי פין שכוב לו על אוניית הפחם הזו וצופה בי מהנהר.

לא הייתה לי ברירה אחרת כשנסעתי בעקבות עבודה עם גוגל וידאוס, CNBC   וחברות שותפות שלה למסע של שנה וחצי שבה חרשתי ברכבי את כל ארה"ב, והתפרנסתי מלעשות כתבות תרבות לטלוויזיה האמריקאית ולאינטרנט שבהן ראיינתי, צילמתי וערכתי אומנים מיוחדים, ופילוסופים מרתקים, ובחרתי לאיפה בא לי לנסוע וכך גרנו שבועות בקנזס אצל איכרים מקסימים, בבית קטן על קצה שדה חמניות ענק, וגרנו בהרי הרוקי המדהימים, וגרנו כחודש בעיירת נופש מדהימה שם, ויוטה ואריזונה...וכל כך הרבה אנשים מדהימים ומרתקים ומקומות מיוחדים.

לא הייתה לי ברירה אחרת כשהגעתי בסוף המסע הזה, בדרכי לחיפוש בית בהוליווד, למקום שלא הכרתי ושהדהים אותי ביופיו המרהיב, במצוקייו האימתניים והמושלגים, ובהרים עם יערות העד על אדמה אדומה כדם, ומפלי מים מדהימים, וגיליתי שהמקום הזה שנקרא סדונה, זו עיר ששאמנים משבטים אינדיאנים שונים, מכל רחבי אמריקה היו מגיעים בעבר הרחוק, לפחות פעם בחיים, לעשות את הטקסים הכי מקודשים שלהם שם, כי זה נחשב למקום המיסטי ביותר של השאמנים האינדיאנים. שם חוויתי התנסויות רוחניות אצל שני שאמנים אמיתיים, שאם מישהו היה מספר לי על חוויות כאלו רוחניות, הייתי צוחק עליו או מצהיר שהוא שקרן, והנה מצאתי את עצמי חווה את אמיתותם של תורות נסתרות אלו של שאמנים, שהם משרידי שושלת אינדיאנית עתיקה, ושם מצאתי את עצמי כבימאי הראשון שמביא לגוגל חומרים וכתבות וידאו מצולמות על רוחניות ואומנות אינדיאנית, כשהמטרה הנעלה שם הייתה שיווק אינטרנטי מאסיבי לכמה מהאומנים והשאמנים האינדיאנים האחרונים.

וכל כך הרבה דברים נוספים קרו לי בהמשך הדרך, וכך גם לא הייתה לי ברירה כשקול פנימי אמר לי שמספיק, שכבר יש לי קשרים חזקים בהוליווד עם אנשי מפתח, ואין לי מה לבזבז שם את הזמן, אלא אם יש לי ביד תסריט חזק במיוחד ששווה לי בשבילו להטריח אנשים אלו מזמנם, וכשהחלום הכי גדול כבר אפשרי, הבנתי שמעל החלומות יש מציאות אחת שהיא גדולה מכל חלום שנקראת משפחה, והיא, היא הדבר הקרוב והחשוב ביותר בחיי. ההורים שלי, אחי, חבריי הילדות שלי, חבריי הטובים מהצבא, וגם משפחתי המורחבת, ישראל המדינה, שכה הרבה מתושביה ואזרחיה חלו בהתמכרות חמורה של קיטורים עליה, ותחינת טענות ותלונות, אך לא מבינים את שאני הבנתי, ממרחק אחרי שמיציתי את כל ההרפתקאות. אין לנו בית אחר, וישראל היא הבית!