היום לפני 16 שנים.... בדיוק ביום שלישי בו הדלקנו נר שלישי, חגגנו לבת האהובה שלנו בת מצווה בבית. לא מובן מאליו. הצלחתי לאסוף את עצמי, לאחר קריסה של תהליך הקרנות שהשתבש כולו. 29 הקרנות שקבלתי בבת אחת לראש, בתהליך של "הקרנה כירורגית ממוקדת", כדי להרוג שליש מהגידול השפיר שנותר בראשי, לאחר הניתוח. עמדתי במטבח והכנתי את כל הכיבוד באהבה ושמחה. בערב חגגנו עם המון חנוכיות דולקות ושמחות, עם האנשים הקרובים אלינו, המשפחה וחברים. הודתי בסוף הערב על שהצלחתי לעמוד במשימה, על שכוחותי חוזרים אלי אט אט. הלכנו לישון בסביבות 3 לפנות בוקר, לאחר שאירגנו את הבית. בבוקר התעוררנו לצעקות של הבן הבכור: "אני לא מצליח לכבות את זה...." מייד זינקתי מהמיטה והתחלתי לחפש מאין מגיע הקול. פתחתי דלת אחרי דלת, עד שהגעתי לחדרו.... בחדר היה מלא כולו בעשן שחור. הקירות כבר היו חמים, האש נאחזה בשטיח ולא הצלחנו לכבות אותה. שלחתי מייד את הילדים החוצה עם הכלבה ויצאתי מהר אחריהם. כולנו עם פיג'מות, ישר מהמיטה. וככה עמדנו מחוץ לבית... אנשים החלו להאסף, הזמינו מכבי אש שלקח להם נצח להגיע. אני עומדת שם בחוץ ושומעת את האש מנפצץ את הזכוכיות, אוכלת את כל הרכוש והזיכרונות. את כל התמונות, המתנות, המזכרות.... את כל החיים שלנו... ואני עומדת שם בחוץ מחובקת ומחבקת עם הבן שלי וכל הזמן חוזרת ואומרת: "זה רק רכוש. תודה בורא עולם שאנחנו בריאים ושלמים:. אז כן, אבדנו את הבית ואת כל הרכוז כמעט. אמרנו תודה על הכביסה המלוכלכת שנותרה למטה וטרם כובסה, כי זה אומר שיש לנו שם פריט וחצי שלנו שנותר. אמרנו תודה לאנשים הטובים שהקיפו אותנו ותמכו בנו. התחילה תקופה מאתגרת מאוד בכל פרמטר אפשרי. ללא בית, ללא רכוש, ללא כסף ועדיין בחרנו להקפיד לומר תודה על הנס הגלוי שהיה לנו ויצאנו בריאים ושלמים (למעט התוכי...) הרגשתי את הימים האחרונים מעיקים. גורמים לרעד פנימי בגוף ובנשמה. נותנת לזה להיות ומקשיבה. מאפשרת לגוף להכנס לרעז ולשחרר את שרידי הטראומה. בחרתי היום לעשות רק דברים מהנים. להנות מכל דבר ולהמשיך לומר תודה על כל היש בחיי. דבר אינו מובן מאיליו. תודה לניסים ולנפלאות שעשית ועדיין עושה לנו. חנוכה שמח מלא אור וניסים, חיוכים ושפע של טוב.