בפוסט הקודם דיברנו על ההבדל בהגדרות בין אחריות לאשמה. הבטחתי פוסט נוסף על הפיכת רגש אשמה לאחריות... מקיימת הבטחות אני :)

אמרנו שאחריות מתקיימת גם לפני המעשה וגם אחריו, ואילו אשמה היא רגש שמתעורר רק במבחן התוצאה. אשר על כן, כדי להפוך רגש אשמה לאחריות, צריך לחשוב במבחן התוצאה.

כשתוצאה של מעשה כלשהו נתפסת בעינינו כשלילית, אנחנו מרגישים אשמה. במעמד הזה אנחנו התובעים (זה מה שעשית, תראה מה קרה!) השופטים (אכן, כך עשיתי... וזו התוצאה = אשמתי), והתליינים (מענישים את עצמנו בתחושה רעה, ויש שגם מענישים עצמם בפועל).

כאן נוצר מעגל סגור - אנחנו שקועים באשמה שלנו, ולא מצליחים לצאת ממנה אל תוצר חיובי.

התהליך שאני מתרגלת במצבים הללו, הוא מעט שונה:

הודאה בטעות. 

אם היו מעורבים אחרים, להתנצל, בכוונה מלאה.

תזכורת לעצמי: אשם הוא מי שהתכוון להרע, ו/או ידע מראש את תוצאות מעשהו והתעלם.

בחינה עצמית - האם עניתי לאחת ההגדרות.

אם לא - שחרור האשמה, גם אם זה מצריך חזרה על התרגיל שלעיל.

והחלק החשוב מכולם: הסקת מסקנות, למידה עמוקה, הפנמה. כשאני לומדת את המסקנות, ומצליחה להתאים את חיי למסקנות הללו, אני יודעת שעכשיו אני אדם טוב יותר, עם פוטנציאל גבוה יותר לעשות טוב ופוטנציאל נמוך בהרבה להרע.

ככל ש אני מתרגלת את הדברים, כך אני מצליחה לקחת יותר אחריות, ולהרגיש פחות אשמה.

בפוסט הבא: הקשר בין אשמה למצפון... (בשביל כל התוהים אם העדר אשמה = העדר מצפון)

ועד אז, תזכורת: רק מי שלא עושה, לא טועה...

כמו תמיד, אשמח לתגובות!

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא עוד מאמרים באתר שלי...