כשאומרים לאנשים אהבה עצמית, הרבה פעמים הם מעקמים את האף...

אני מרימה גבה: מה טוב יותר מאהבה? מה טוב יותר מלדעת שאני מספקת לעצמי את המשאב החיוני הזה, כשהוא כאור השמש לנפש?

ואז, לאט, בסבלנות, אני מגלה: כשאומרים לאנשים "אדם שאוהב את עצמו", הם שומעים "נרקיסיסט, מרוכז בעצמו, יהיר, שלא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו, שלא רואה את הטעויות של עצמו ולא מודה בהן" ועוד שלל תכונות פחות מושכות... 

הרשומה הזו, מוקדשת באהה לכל המתבלבלים בין רשימת התכונות לעיל לבין אהבה עצמית.

אהבה אמיתית מתרחשת, כשאנחנו אוהבים את מי שמולנו על כל תכונותיו, יתרונותיו, חסרונותיו, טעויותיו. כל יועץ זוגיות יגיד לכם שזוגיות בונים על ראיה מפוקחת של מי שמולכם, היכרות עמוקה, ואהבה מתוך המקומות האלה.

כך גם באהבה עצמית: לאהוב את עצמך באמת, זה לאהוב את עצמך ממקום מפוקח, שמכיר אותך באמת. מקום שיודע מה התכונות שאת/ה אולי פחות מתגאה בהם, מקום שמכיר היטב את החסרונות והיתרונות. מקום שאוהב גם כשטועים. 

זה מקום של ענווה, של שלמות עם כך שאין מושלם, של נכונות להכיר עוד ועוד צדדים בתוכנו, של להרשות לעצמנו לטעות וללמוד מהטעויות.

נכון שזה נשמע יותר טוב?

בפעם הבאה: על ההבדל בין אחריות לאשמה.

ועד אז, אני מזכירה: מי שתמיד חלמת להיות, אוהב/ת את עצמו/ה באמת...